תסריטאים אנונימיים

משרד התרבות קורא לחלוקת תמיכות רק לתסריטים אנונימיים

"הבעיה הכי גדולה בקולנוע הישראלי היא קנאה. משנת 2000 צמח בארץ דור של אוטרים, יוצרי קולנוע שזוכים לתהילה בארץ ובעולם. מותגים. יוסף סידר, ניר ברגמן, שמי זרחין, ארי פולמן, נדב לפיד, ערן ריקליס, ערן קולירין ועוד. ואכן, בכל פעם שהיוצרים האלה מגישים פרויקט חדש לקרנות, הוא מקבל תמיכה.
כל מי שעוסק בקולנוע אמור להבין כמה שזה נכון ובריא, משתי סיבות. האחת, אם היוצרים האלה זכו להצלחה אצל הקהל, בפרסי אופיר ובפסטיבלים בעולם, הם כנראה יודעים לכתוב ולביים, ולכן הגיוני שגם התסריט הבא שלהם יהיה ראוי. הסיבה השניה: הדבר הכי גדול שקרה לקולנוע הישראלי ב־20 השנים האחרונות הוא היכולת של במאים מצליחים ליצור באופן המשכי ורציף."

רווה מסיים את המאמר ב:
"אין דרך מנומסת להגיד את זה ולכן צריך לומר את זה באופן הכי בוטה שאפשר: תסריטאי שחושש להגיש לקרנות קולנוע תסריט שהוא חתום עליו הוא לא סתם פחדן, הוא תסריטאי גרוע."

דבריו של רווה עוררו עניין ותגובות רבות, בניהן גם הפוסט של מבקרת הקולנוע והתסריטאית מרלין וניג, אשר שימשה כלקטורית:

"…אי אפשר לצפות לנס. צריך לכתוב טוב (נקודה). זה שאת תל אביבית, חרדית או מתנחלת, אתיופית או ערביה, לא אמור לשנות משהו בטווח האינטימי של הסיפור. אבל הצבת שמך החתום על היצירה, הופך אותה למשמעותית כשזו את, ולכן בעיני זה תנאי סף."

וניג המשיכה וכתבה:
"בתחום אכזרי כל כך, כמו אמנות, צריך גם להביא את עצמך, את האישיות שלך, את האופן שבו אתה מסוגל להיות חד פעמי (כולנו חד פעמיים). לפעמים האישיות של האדם ממלאת את התסריט שלו חזון. אני יכולה להעיד על תסריט מסוים שכתבתי, שאני בטוחה שאם חרדית רגילה הייתה מגישה אותו, הוא היה נתפס כתפל ויודעת בוודאות שזה שהשם שלי כפנקיסטית התנופף עליו, גרם לקוראים להסתכל עליו באור אחר, לקרוא אותו אחרת ולהבין שיש בו פוטנציאל. כולנו יוצרים את מי שאנחנו ואח״כ כותבים את עצמנו לדעת. ככה זה וככה זה צריך להיות."

על תפקידה כ'לקטורית' הוסיפה:
"בגלל שאני מהאוניברסיטה העברית, יוצא שאני כמעט ולא מכירה, אף אחד מהיוצרים הגדולים או הקטנים שהגישו בהגשות השונות. שמות ממש לא משנים אצלי משהו. כשאני קוראת תסריט אני מחפשת בו מעבר לניסוח, פן רוחני עמוק ונסתר, לצד מקוריות, שיוצרים יחד חזון ויזואלי. במקרים מסויימים, יש משקל גדול ומכריע לשפה האמנותית שהבמאי מביא איתו לתסריט. להפוך את הבמאים בהגשות לאנונימים, יחזיר את הקולנוע לאחור, למקום הבוסרי ולאי וודאות אמנותית, כי תסריט טוב בלי במאי טוב שחתום עליו, זו גם בעיה. אנחנו לא עוסקים בהימורים ומוכנים לסכן כספי ציבור אלא אם זה באמת מאסטרפיס."

גם וניג וגם רווה הוסיפו טיעונים מטיעונים שונים ואנחנו ממליצים לעקוב אחרי הדיונים שנוצרו ברשת החברתית על גבי דף הפרופיל של האיגוד.

נוסיף שעמדתו הרשמית של האיגוד, לאחר שנידונה פעמים רבות בועד המנהל ונשלחה למשרד התרבות, היא כדלקמן:

הגשות אנונימיות בלבד עשויות לפגוע בתעשיית הקולנוע. עם זאת, אנחנו מאמינים שיש דרך אחרת המאפשרת לשלב בתוך כלל ההגשות גם מועדים בהם ההגשה אנונימית. זוהי עמדה מודולרית אשר מאפשרת לענות על צרכיהם של שני הצדדים בלי לזעזע את התעשיה. באופן כזה ניתן יהיה לבחון אם השינוי 'עשה טוב' לבציר הקולנועי הישראלי ואז למסד אותו או לבטל אותו בהתאם.

כפי שניתן לראות מההחלטה של משרד התרבות, עמדתנו  לא התקבלה.