התסריטאי והמתרגם יואב כץ שינס מותניים ותרגם עבורכם קטע מפרק 12 'לגלות את המילים, את העולם ואת האסטרוגן' בו סטרזינסקי מגדיר את ההבדל בין קול לסגנון ומספר כיצד בנה את ארגז הכלים המקצועי שלו כסופר:
בכל פעם שחשבתי שאולי אני מוכן כבר להתחיל לכתוב, עצר אותי הקושי שלי להבדיל בין סגנון של סופר לבין הקול שלו. יכולתי להרגיש את ההבדל בין השניים, אבל לא לכמת אותו באופן שיעזור לי. בסיפורים של ריי ברדבורי הייתה תחושה רכה וחמימה, כמו ערימת עלים יבשים על מדשאה בסתיו; הסיפורים של רוברט היינליין היו נוקשים ולא-סלחניים כמו גלגלי שיניים מפלדה. זה מה שהגדיר את הסופרים האלה – זה היה הסגנון שלהם.
אבל רגע, האם הסגנון לא זהה לקול שלהם?
פריצת הדרך הגיעה בקיץ אחרי השנה הראשונה בקולג', כשקראתי את The Colour Out of Space, אוסף סיפורים קצרים מאת ה.פ. לאבקראפט. יש הרבה לומר בשבח הפרוזה של לאבקראפט – עתירת דמיון, צבעונית, סוריאליסטית, בשפה גבוהה ומרהיבה – אבל מעודנת היא לא. היא מתנפלת עליך בצרורות של שמות תואר ותואר הפועל, לא מעניין אותה מי ייקלע לאש הצולבת, משליכה עוד ועוד משפטים עמוסים מדי, מתארת ערי חייזרים כמבנים ציקלופיים של גזעים מתועבים, משתמשת במילים כמו קשׂקֶשֶׂת או מסליד ועוד ששלחו אותי לצלול במילון כדי למצוא ישועה. סיפוריו התרחשו בערי זהב וארד עתיקות ורדומות, שבהן מפלצות ענק עדויות (שוב גיחה למילון) ביצורים גבנוניים (שוב) חיות במעמקי הים תחת עינן הפקוחה של ישויות עצומות ממדים שהורתן בחלל החיצון ואשר ניתן להבחין בעוצמתן האמיתית רק מבעד לעדשת הטירוף.
הוא היה כה מוגזם וראוותני, שפתאום תפסתי: סגנון הוא המקצב והזרימה בין מילה אחת לבאה שיוצרים מנגינה שתישא דימויים, דמויות וסיפור היישר אל המוח, קצב ייחודי, מתורגל, שניתן להאט או לזרז בהתאם לאווירת או למטרת הסיפור. ואילו קול הוא בעצם זהות הסופר מתחת לכל זה: הגישה שלו, נקודת המבט והאישיות. סופר יכול לעבור בין שלל סגנונות – סיפורים אפלים וקשוחים, גותיקה, בארוק – אבל אותה תבונה היא ששכללה את הסיפור בכל שלב ושלב. סגנונות ספרותיים יכולים להיות באופנה או שלא, או שסופרים שונים יכולים לחלוק אותו סגנון באותו הזמן (כפי שלאבקראפט שאל כלים סגנוניים מלורד דאנסני וארתור מייקן), אבל קולו של סופר שייך רק לו, או לה; אחד, יחיד ומיוחד.
הסגנון הוא הבגדים; הקול הוא הגוף.
את שארית אותו קיץ ביליתי בניסיונות. הייתי כותב סיפורים בסגנון לאבקראפט כי סגנונו היה המובחן מכולם. חוץ מזה, הוא היה כותב מקצועי, אז ככה כנראה כותב סופר. אחר כך הייתי קורא סיפור של הרלן אליסון ומחליט – לא, בעצם ככה כותב סופר, ואז כותב סיפור בסגנון שלו. כשלמדתי את ברדבורי או את האנטר תומפסון – שוב הייתי מחליף הילוך. אז ככה, ככה ספר צריך להישמע.
מה שלא לגמרי הבנתי במשך שנים רבות היה שכתיבה היא דיבור על גבי דפים בקול הטבעי לך – לא פחות ולא יותר. סופרים כותבים כפי שהם מדברים. עליך לצאת מגדרך מספיק כדי לומר אך ורק – ובמדויק – מה שאתה מתכוון לומר מבלי לפקפק בעצמך. כמו מרבית הכותבים הטירונים, ייפתי את השפה כדי לגרום לה להישמע "ספרותית," וזה בדיוק הדבר שלא הייתי צריך לעשות.
בסוף הקיץ ההוא כתבתי אחד-עשר סיפורים קצרים. נמנעתי מלקרוא אותם שנית עד שבועות ספורים לפני החזרה ללימודים, ואז ישבתי למה שציפיתי שיהיה ערב של גדוּלה. אבל הסיפורים היו מחורבנים לגמרי. איומים ונוראים באופן גורף.
לא הבנתי את זה. האם הסיפורים המבריקים, שהרעידו את אמות הספים שלי, הסיפורים הראויים לפרס נובל שכתבתי לא מזמן, האם הם נגנבו והוחלפו ביצורים האומללים והמעוותים שנחים לפני? התשובה כמובן הייתה כי הסיפורים נכתבו באופן הטוב ביותר שניתן לצפות לו בהתחשב בכלים שהיו לי כשכתבתי אותם. כל כותב מתחיל עם אותו ארגז כלים, שמכיל לכל היותר מברג וצבת חלודים, ועם אלה אתה לא יכול לעשות הרבה. כל סיפור שגמרת מוסיף עוד כלי לארגז, שמסייע בבניית סיפורים טובים יותר בעתיד וחושף את החוזקות והחולשות ביצירות קודמות.
זרקתי את הספר של לאבקארט, לקחתי בלוק כתיבה והתחלתי לכתוב סיפור בקצב מטורף. המילים פרצו מתוכי כמו דוּקים שמושלכים על שטיח, מהר יותר מכפי שיכולתי לשרבט אותן על הדף. כעבור כמה שעות, קצר נשימה ונרגש, סיימתי את הסיפור הקצר (מאוד) הראשון שלי. אבל המכונה עוד לא גמרה את העבודה. עוד אחד! אמרתי. התחלתי לכתוב עוד סיפור וגמרתי אותו קצת אחרי חצות.
עוד! אמרתי.
לא יכולתי לעצור. המילים פשוט היו שם. יכולתי לבחור לכתוב אותן או לתת להן לחלוף על פני ולמצוא להן סופר אחר, אבל כך או כך, הן המשיכו לבוא. לא יכולתי להשתחרר מאחיזת שיניהן עד עלות השחר, כשהתמוטטתי על המיטה וישנתי שתיים-עשרה שעות כמעט.
כשהתעוררתי, המחשבה הראשונה שלי הייתה "מה זה היה לעזאזל?" הרגשתי כאילו נשדדתי, אבל האמת הייתה משהו עמוק הרבה-הרבה יותר.
לראשונה בחיי הרגשתי שאני ער.
אם נתעלם מילדי-פלא מעצבנים שצצים מפעם לפעם, כל הסופרים, האמנים והמוסיקאים גרועים בתחילת הקריירות שלהם, וזאת הסיבה שרבים כל כך מהם נפלטים לשולי הדרך בשלב מוקדם ובקלות. אתה לא כל כך טוב בזה, אומרים השוללים, והדבר הנורא בזה הוא שהם לא טועים, ואנחנו יודעים שהם לא טועים. אבל זה לא אומר שמדובר בחוסר כישרון; מגבלת המהירות המסוימת הזאת עדיין לא נקבעה. הפגמים ביצירתו המוקדמת של סופר משקפים בסך הכול את חוסר ניסיונו. המאבק הוא להמשיך הלאה ובאופן הדרגתי לרכוש עוד כלים עד שהיצירה תתחיל להשתפר, וזה יקרה באופן בלתי נמנע.
מה שנורא הוא שחברים וקרובי משפחה שוחרי-טובתכם יגידו לכם לעתים קרובות, אז בסדר, תנו לכתיבה / משחק / מוסיקה שלכם שנתיים, ואם עד אז לא תצליחו ובגדול, תעזבו את זה ותעשו משהו אחר. אמנות היא דבר שמתקדם ומתפתח; ככל שתעשו אותה יותר, כך תהיו טובים בה יותר. אני מוכן להתערב עם כל אחד שאם יכתוב חמישה-עשר סיפורים קצרים, סיפור מס' 15 יהיה טוב לפחות קצת מסיפור מס' 1. לא יתכן אחרת. קביעת מועד להרמת-ידיים תסתיים לעתים קרובות בכניעה בדיוק כשאתם מתחילים להיות טובים במה שאתם עושים.
מבין אחד-עשר הסיפורים שכתבתי, הסיפור השמיני עד האחד-עשר נתנו לי מספיק כלים כדי להבין שהראשון עד השביעי היו חרא, אבל לא מספיק כדי להבין איך לתקן את הדבר הזה. באופן דומה, כתיבת הסיפורים השניים-עשר עד שישה-עשר יגרמו לשמיני עד האחד-עשר להיראות גם כמו חרא. הפגמים ביצירה שלי היו גלויים לעין באופן מכאיב כל כך, שתהיתי אם הסיפורים שלי יתאימו יותר למלא ארגז צרכים של חתול מאשר למלא דפי מגזינים. רק שיפורים קלים בסיפורים האחרונים סיפקו לי מידה מסוימת של תקווה. התחלתי להבין שללמוד לכתוב זה כמו חיפושי נפט: לפני שמגיעים לשכבת הדברים הטובים, קודם צריך לשאוב כמויות עצומות של בוץ, מים, עצמות דינוזאורים ומגוון גדול של איכסה. אז החלטתי לכתוב כמה שאני רק יכול, כמה שיותר מהר, כדי לקדוח ולעבור את השכבה/שלב של אויואבויאיזהחראזה. בפרץ של יוהרה, חשבתי שייקח לי שנה, אולי שנתיים, עד שאבין את כל עניין הכתיבה.
בעודי כותב שורות אלה, אני כבר בן שישים וארבע, ועדיין מחכה לרגע ההבנה.
