במפגש השני שהתקיים בסינמטק תל אביב בתאריך 19/4 הוקרן סרט הילדים הצרפתי "אין כמו דוקובו" בליווי הרצאה מפי התסריטאית חברת האיגוד חן קלימן ("אליפים", "מבצע קיפוד", "השמינייה" ועוד) | סיכום המפגש
הומור, ובטח הומור לילדים, הוא דבר מאד רציני. הומור תמיד נראה כמו נס משמים, אי אפשר אף פעם להסביר אותו. הדרך הכי טובה להרוס בדיחה היא להסביר מה מצחיק בה. הרבה פעמים מפיקים חושבים שתסריטאים יושבים רגל על רגל וחושבים על בדיחות, אבל אנחנו, שכותבים את זה, יודעים שזה לא כל כך פשוט לכתוב ועוד הרבה פחות פשוט לכתוב מצחיק. למעשה, הדבר הכי קשה בכתיבה הוא שאומרים לך "תכתוב מצחיק". אתה חושב לעצמך "מאיפה אביא משהו מצחיק, ועוד משהו שמצחיק לא אותי אלא גם מצחיק ילדים. איך אני יודע מה מצחיק אותם?".
אז על זה נדבר היום.
קודם כל, המחשבה המנחמת שהבאתי איתי היא שהומור הוא שריר שאפשר להתאמן עליו וככל שמתאמנים על יותר בדיחות כך אפשר לכתוב אותן יותר בקלות. הסיבה בעיני היא שככל שעושים את זה יותר משתחררים יותר. אתה מרגיש יותר אמיץ, יכול לנסות דברים, לנסות מבנים חדשים. זה חוק המספרים: ככל שתנסו יותר כך הסיכוי שתיפלו על בדיחה מצחיקה גבוה יותר. זוהי בכלל השיטה בכתיבה בעיניי, לכתוב לכתוב לכתוב ובסוף ייצא משהו טוב. אבל דבר נוסף שקורה ככל שכותבים יותר ויותר הומור הוא שמתחילים להבין שיש מבנה, מבנה לבדיחה, ולפאנץ' ולמודל הקומי כולו. אני רוצה להתחיל בלשאול אתכם: מה לדעתכם מצחיק ילדים?
הקהל מציע תשובות: סלפסטיק, שיבושי מילים, מבוגרים שטועים, ופלוצים.
פלוצים הם אכן הדבר הכי מצחיק לילדים, וגם למי שאינם ילדים. אז למה צוחקים מפלוצים? כי יש לזה רעש מצחיק וזה בא מהתחת, זה מפתיע וזה לא מתאים לקוד החברתי.
יש לזה גם אפקט של הכנה לחיים: כהשילדים רואים את זה בטלוויזיה, זה מכין את הילד לסיטואציה שבה אולי יום אחד זה יקרה גם לו, וכך הוא יכול להתאמן ולחשוב איך הוא ירגיש במעמד המביך הזה. בשפה האקדמאית אפשר לומר שהפלוץ מצחיק בשל כך שהוא לא הולם את הקוד החברתי. אבל בעצם גם לפלוץ יש מבנה של שני חלקים– הסט-אפ שבו אנחנו נמצאים בסביבה מסודרת ומכובדת (ככל שהיא יותר מכובדת קשוחה ונקיה, כך יותר טוב) והפאנץ' – הרעש המצחיק.
כל המבנה הקומי מבוסס על הסט-אפ והפאנץ' שלו, וככל שהפאנץ' יותר מפתיע כך זה יהיה יותר מצחיק. בשביל זה צריך בעצם לחשוב מה אסור לנו להגיד ולעשות. כמבוגרים אנחנו נוטים לחשוב על עולם הדימויים המיניים ומחפשים דרכים איך לדבר על זה בלי לדבר על זה, אבל תנסו לחשוב איזה דברים אסורים על ילדים, על כל הדברים שמבוגרים לא מרשים להם לעשות. מצפים מהם ללכת לישון מתי שאומרים להם, לאכול מה שנותנים להם לאכול, לעשות שיעורי בית, להיות ילדים טובים, לשבת שלובי ידיים בכיתה. זו מערכת שלמה של איסורים, עולם שלם של יום-יום שבו אנחנו יכולים להשתמש בשביל להביא כבדיחה משהו שלא מתאים לעולם הזה, להלן הפלוץ.
ככל שילדים גדלים, ההומור שלהם מתעדן. ילדים קטנים נהנים להגיד "קקי קקי קקי קקי", זה מצחיק אותם. הם לא צריכים פאנץ' לבדיחה. מספיק להם שהם יכולים להגיד משהו שההורים אסרו עליהם להגיד. הם יכולים לגשת אליכם, להגיד לכם קקי ולברוח, וזה מאד מרגש אותם. בהמשך כשהם גדלים הם יכולים לעבור לפלוצים ולכרית הפלוצים, ואז לבדיחות נקיות ומתוחכמות יותר.
אני רוצה לדבר על עניין ההפתעה. הפאנץ' תמיד מפתיע. הסט-אפ לוקח אותך למקום אחד ואז הפאנץ' שולח למקום אחר. אני רוצה להציע לכם שאחת הסיבות שילדים (ומבוגרים) כל כך אוהבים את זה היא בגלל שמדובר בהפתעה שאין בה פחד או סכנה. אם אנחנו פותחים ג'ק-אין-דה-בוקס ויוצא ליצן, אנחנו גם חווים את ההפתעה הגדולה שלא ידענו מה יהיה שם וגם זה רק ליצן אז הכל בסדר. אם נפתח את הקופסה ונמצא שם ראש כרות, זה לא יהיה מצחיק בכלל, זה יהיה מפחיד ונורא.
פה אני רוצה להתחבר למשהו שמוטי אבירם אמר במפגש הקודם. הוא דיבר על זה שהוא היה יושב בחבית הכביסה ואומר "אני אראה למבוגרים האלה, אני יודע יותר טוב מהם". אני רוצה להציע שהמבנה של בדיחה מאפשר לילד בדיוק את אותו הדבר. הילד שולט בסיטואציה, הוא רואה את קליפת הבננה על הכביש ויודע שמישהו הולך לדרוך עליה, והוא גם יודע שזה יסתיים רק בנפילה ושהכל יהיה בסדר. הוא יכול להרגיש מאד בטוח תוך כדי שהוא מתאמן על רגשות כמו הפתעה ומתח. זה משתלב מאד יפה במבנים של מתיחות ותעלולים. בערוץ הילדים יש תכנית בשם "קטעים איתכם" שהיא אוסף של המתיחות הכי מטופשות ביקום, ברמת בננה ועוגות קצפת. ילדים מתים על זה, וזה כי יגאל שילון מסביר להם מה עומד לקרות. "אנחנו יודעים, אבל מושון הקטן לא יודע את זה". הילד מרגיש מאד בנוח כי זה יוצר ריחוק בינו לבין החוויה הרגשית של הסרט. הומור יכול לאפשר לילד לראות דברים שהם מאד מסעירים אבל להמשיך להרגיש בטוח.
אני רוצה לתת לכם דוגמה כללית מ"השמינייה", שהעונה השנייה שלה היא מה שאני עושה בימים אלה, לאיך אנחנו משתמשים בהומור בשביל לנטרל את המתח מהסיטואציה. "השמיניה" זו דרמה יומית ששודרה בערוץ הילדים לפני כמה שנים, על חנונים מגניבים שפותרים משימות ריגול. הרעיון הוא שתמיד יש סצינת אקשן עם פיצוצים ומתח ואחר כך הם הולכים הביתה, מזמינים פיצה, שותים קולה ומריצים צחוקים אחד על השני. הרגעים האלה של הפיצה והקולה הם רגעים שמנמיכים את כל המתח בחזרה למשהו שאפשר לצפות בו. זה כבר לא נורא, לא נורא מאיים ולא נורא מפחיד. זה משהו שאפשר להסתכל עליו ולהגיד "אם הגיבורים מתבדחים על זה אז גם אני יכול להתבדח על זה". כך הילד חווה גם את המתח הרגשי המסעיר של סצינת האקשן וגם מיד אחר כך את ההנמכה. בשביל שזה יעבוד, מאד חשוב למקם את העוקץ של התעלול או המתיחה במקום הנכון.
אם עושים מתיחה על הגיבור שלנו שהוא ילד חנון ומסכן, שעכשיו הספורטאי של הכיתה מניח לו כרית פלוצים על הכיסא וכולם צוחקים והוא נבוך נורא, זה לא כל כך מצחיק – נקודת ההזדהות היא עם הילד החלש. אבל אם המורה הממושקף נכנס לכיתה, כל הכיתה יושבת בשקט, והמורה חושב "זו פעם ראשונה שזה קורה לי בחיים, אולי הם סוף סוף למדו לכבד אותי", ואז נשמע הפלוץ, אז זה מאד מצחיק – כי הצחוק הוא על חשבון החזק והגדול יותר. אז אנחנו נכוון את ההומור לצד החזק היותר, במיוחד כשאנחנו מדברים על קולנוע לילדים, שהם תמיד החלשים והמונמכים יותר ממי שמסביבם. באמצעות התעלולים האלה אנחנו יכולים לבנות מבנה דרמטי שמחזיר את הכוח לילד. רואים את זה בהרבה סרטים פופולריים ומצליחים: הנמלה הקטנה יותר, הדג הקטן יותר, הם עוברים תהליך שבסופו הם יוכלו להגיד "אני אולי קטן אבל זה לא משנה, אני יודע יותר מכם". בגלל זה ילדים כל כך אוהבים שמבוגרים עושים טעויות. כי המבוגר לא אמור לעשות טעויות. כי זה נותן להם את התחושה שהם עכשיו שולטים בסיטואציה.
דיברנו על זה שתמיד בהומור יש אלמנט של הפתעה, יש סט-אפ ואז מגיע משהו מפתיע שהוא אמנם מאד מפתיע אבל לא מאיים עלינו. דיברנו על זה שהפאנץ' צריך לבוא מתוך עולם הילדים. בכלל כשכותבים לילדים צריך לחשוב על העולם שלהם. צריך לכתוב את הדבר שהכי קרוב אליכם אבל לתרגם אותו לתוך העולם שלהם, של החברים, של המשפחה, של בית הספר, להיכנס לתוך הראש הזה של ילד שצריך עכשיו למצוא את המקום שלו בעולם. דיברנו על זה שכדאי לכוון את העוקץ של הבדיחה תמיד לכיוון של הגדול יותר והחזק יותר, ודיברנו בעיקר, וזה הכי חשוב בעיני, על איך אנחנו יכולים להשתמש בבדיחה כדי לווסת את הרגש שנוצר מתוך הדרמה. זה יאפשר לכם לכתוב דברים הרבה יותר מרגשים מסעירים וקיצוניים, ובכל זאת הילד יוכל להרגיש שהוא במקום בטוח ובשליטה על הסיפור.
בשלב זה במפגש הוקרן סרט הילדים הצרפתי "אין כמו דוקובו". לאחר ההקרנה התבקש הקהל לחוות את דעתו על הסרט. דעה אחת שנשמעה היא כי מדובר ב"סרט מטומטם שמורכב מכל הקלישאות הכי גרועות על ילדים שמנים". דעה אחרת גרסה כי "בהתחלה הגיבור הוא דמות שמנמנה ומגוחכת אך אחר כך הוא מוכיח את עצמו בתור נבון ופיכח שאמנם לא מצליח בלימודים אך מצליח בחיים, נורא מצחיק וכו'".
מתוך הדיון הזה המשיכה הרצאתה של חן קלימן:
קודם כל, אני לא חושבת שרוח שטות היא תמיד דבר רע. להפך. הרבה פעמים צריך לכבד את רוח השטות באשר היא רוח שטות. ילדים אוהבים שטויות, אנחנו גם אוהבים להגיד לילדים דברים כמו "מיץ גרביים" והם נורא נהנים מזה. אתה צריך למצוא את המקום הזה בתוכך שבו אתה יכול להתחבר לשטויות שילדים אומרים ולזרום איתם.
דבר שני, יש בסרט שראינו את התהליך שבו הדמות הסטריאוטיפית הופכת להיות דמות שלמה. צדקה מי שאמרה בקהל שבסרט מוצג לנו ילד שמן ומגושם שלא אוהב ללמוד ושכל הזמן אוכל. אנחנו רגילים לראות את הדמות הזו, נורא קל לכתוב אותה. אבל אם מסתכלים באופן ספציפי על דוקובו אפשר למצוא את המקומות שבהם הוא לא מתנהג כמו השמן הסטריאוטיפי. למעשה הוא מאד חכם, אבל החכמה שלו היא אחרת. הטריקים והמכונות שהוא בונה בעצמו, והדרך שבה הוא מפעיל מניפולציות על הסביבה, והשרמנטיות שלו – כי הרי הילדה מתאהבת בו לגמרי ועושה מה שהוא אומר לה לכל אורך הסרט וגם כשהיא כועסת עליו – זה מה שהופך אותו משמן שלא אוהב ללמוד סטריאוטיפי, לדמות מלאה שיכולה להוביל את הסרט.
אפשר גם להסתכל על דמויות אחרות בסרט ולראות את התהליך הזה. כשאנחנו בונים דמויות שיוכלו להחזיק עכשיו את האהבה של הקהל והסיפור, אנחנו מתחילים מהדמות הכי הכי סטריאוטיפית. "יפה, קרה, מלכת הכיתה", "חנון לא מקובל חברתית". אלה תמיד סטריאוטיפים נורא קלישאתיים ושחוקים, ומצד שני נורא קל להתחבר אליהם. אחר כך לוקחים את הדבר הזה ומוסיפים לו את הצבע המיוחד של הדמות. הוא לא רק לא מקובל חברתית אלא גם מאד טוב במשהו אחר, רץ הכי מהר מכל תלמידי העיר. פתאום זה נותן לו צבע אחר, משהו אחד שהוא יכול להיאחז בו.
כשילדים צופים בסרטים האלה הם בגיל שבו הם צריכים להתחיל להחליט מיהם, והם כל הזמן מקבלים ריקושטים מהסביבה, מההורים ומהחברים. הם עוברים את הגיל שבו אתה מתייחס להורים שלך כקבוצת ייחוס ומתחילים להתייחס לחברים שלהם כקבוצת ייחוס. מסתכלים ימינה ושמאלה ותוהים "אני מספיק טוב או אני לא מספיק טוב", ואז אנחנו אומרים להם "גם אם אתה חנון שמן שלא טוב בלימודים, יש לך משהו אחד שאתה טוב בו, לך על זה ואתה יכול להצליח", וזה מסר מאד אמריקאי אגב. ילדים יוצאים מהסרטים האלה בהתרגשות. אבל, הסיפור הזה מצופה ברוח שטות. זה דומה לשקד מצופה בסוכר, רוח השטות עוזרת להחליק את כל הסיפור הזה. עושים שטויות שטויות שטויות אבל בסוף מבינים את מה שחשוב, שאסור לך להפסיק להאמין בעצמך, שלא תמיד מה שהחברה אומרת זה מה שצריך לעשות, שאפשר לקחת את האויב הכי גדול שלך וגם קצת להיות חבר שלו, וכו'.
נסיים בשלושה טיפים פרקטיים לגבי איך לכתוב את הדברים האלה:
1. הומור זה טון – אתם יכולים לעשות סט-אפ לסיטואציה מצחיקה אבל אפשר גם להכניס את ההומור לסיטואציות שהן לא מצחיקות. בסיטקום, כל סצינה היא מערכון קצר, אז מההתחלה ברור לך שהסצינה יושבת בסט-אפ קומי. אבל בדרמה, או בדרמה הקומית אתם יכולים להשתמש בהומור בשביל לווסת את זה. הרבה פעמים אנחנו שולחים טריטמנטים לערוץ, ואז מהגוף המשדר אומרים לנו "זה לא מצחיק", אז נכון ,זה לא מצחיק על הנייר, אבל אחר כך כשנהפוך את זה לתסריט, עם שתי בדיחות הסצינה תהפוך לקומית. בסרט שראינו עכשיו אפשר לראות את זה גם בסאונד ובצבע. אז אתם יכולים לקחת את הסרט המאד רציני שלכם, לצבוע אותו ברוח שטות, ולהפוך את זה למשהו שהוא יותר פאן.
2. רפרנסים לעולם המבוגרים – כשיש לכם בדיחה נורא טובה על שיר של כוורת או משינה, זה נורא מצחיק אבל לילדים אין מושג על מה אתם מדברים. הרבה פעמים כשאנחנו כותבים רפרנס לסרט שהילדים לא מכירים, אפשר להסביר אותו בשתי שורות ואז זה עובד. בסרטי אנימציה בזמן האחרון יש הרבה בדיחות שפונות גם למבוגרים וזה הגיוני, אבל שימו לב שאתם לא מאבדים את הילד. זה נוגע גם לא רק לעניין של ההומור אלא גם לעניינים דרמטיים. רומנים של מבוגרים, או מבוגר ששבור ממות אשתו או שעכשיו התגרש, כל הדברים האלה צריכים להיות מסופרים דרך העיניים של הילד ולא כסיפור בפני עצמו. בסרט שראינו היום היה רומן בין שני מבוגרים שכולו קריקטורה רק דרך העיניים של הילדים. הרבה פעמים אנחנו נורא מתרגשים מהסיפור של המבוגרים בעלילה, זה מזכיר לנו משהו ואנחנו רוצים רגע לתת על זה את הפוקוס או לספר את זה בעדינות ובנעימים, אבל תזכרו תמיד שאם איבדתם את הילד אז הוא הלך עכשיו לדברים אחרים וייקח לכם זמן להחזיר אותו.
3. עצה כללית לגבי כתיבת קומדיה – לשים את הפאנץ' בסוף. הסיבה לזה היא לא גחמה, אלא כדי שיהיה זמן לצופה לצחוק בלי לפספס את המשך הרפליקה. גם בחדרי העריכה אנחנו מסדרים את השניות הקטנות האלה אחרי הבדיחות בשביל שיהיה אוויר, וגם כשאתם כותבים את התסריטים אתם יכולים לסדר את זה ככה, לשים את הבדיחה הגדולה בסוף הסצינה, על מנת שהצחוק יהיה על המעבר ולא על הרפליקה של הדמות השנייה. אפשר גם לשים את המילים במשפט ככה שהמילה הכי מצחיקה נמצאת בסוף. זה משפר את הבדיחות עשרות מונים.
