במפגש הראשון שהתקיים בסינמטק תל אביב בתאריך 15/3 הוקרן סרט הילדים "ניקוס השקנאי" בליווי הרצאה מפי מוטי אבירם | סיכום המפגש
בתאריך 15/3/2013 התקיים בסינמטק תל אביב מפגש ראשון במסלול "סרט הילדים הראשון שלי". מטרתו של מסלול זה היא להקנות לתסריטאים מספר כלים שימושיים בבואם לכתוב סרטי ילדים, ובסופו יוענקו שני מענקי פיתוח תסריט לפרויקטים מצטיינים.
במפגש הראשון הוקרן הסרט "ניקוס השקנאי", סרט ילדים עטור פרסים, שנכתב ובוים על ידי אוליבר הורלה, בכיכובו של הבמאי אמיר קוסטוריצה. הסרט מספר את סיפורו של יאניס, נער צעיר המאמץ שקנאי שהופך להיות האטרקציה של העיירה. לפני הסרט ואחריו, זכה הקהל לשמוע את הרצאתו של מוטי אבירם, מחבר "המדריך הגדול לכתיבת תסריטים לילדים". להלן עיקרי הרצאתו של מוטי.
חלק ראשון: פילטר מותאם לצפייה בסרטי ילדים
מה השוני בין כתיבת תסריט לסרט ילדים לכתיבת תסריט לסרט למבוגרים? ברמה הטכנית זה כמובן בדיוק אותו דבר, למעט כמה דברים פעוטים – הקרן תאפשר לכם לכתוב 76 דק' ולא מינימום 90' דק. מניסיוני אחרי שעה ורבע הילדים רוצים לצאת מהאולם ומרגיש שגדשת את הסאה.
ההבדל העיקרי הוא כמובן קהל היעד. כידוע, קולנוע וטלוויזיה מספקים מענה לשני צרכים בלבד: ריגוש ומידע. ריגוש: לצחוק, לפחד, לשמוח, לשנוא. מידע: כל מה שמספק מענה לסקרנות שלי. פה ההבדל הגדול – כל מה שמרגש ילדים לא מרגש מבוגרים וכל מה שמסקרן ילדים לא מסקרן מבוגרים, ולהפך. בסיס השוני הוא מה מסקרן ומה מרגש ילדים. היכולת שעלינו לפתח היא להיכנס לנעליים של ילדים ולהבין את הצורך הזה.
בהרצאה קודמת ביום העיון של איגוד התסריטאים על כתיבה לילדים, דיברתי על הצורך הכי גדול של ילדים – להיות גדולים וכמה שיותר מהר. הילד רוצה את מה שהאבא עושה (לדוגמה, אם האבא מעשן הילד רוצה לעשן). זה מה שמסקרן אותם, ולכן הם יכולים לנסות לעשות כל דבר שיספק להם מענה בתחום הזה. בגיל הרך זה נורא פשוט – הם מחפשים כל דרך להיות גדולים ומהר ככל האפשר, אם זה בלדעת שפה, מספרים, אותיות, לא משנה מה.
השוני מתחיל בשלהי הגיל הרך. השלב שבו כל אחד מתחיל לפתח לעצמו את הטכניקה שבה הוא מאמין שהוא יצליח להגיע למטרה הזאת של להיות גדול. יש את התופעה שהפסיכולוגים מכנים "האומניפוטנט", הכל-יכול. אלו ילדים שהולכים כל הזמן עם אקדח או עם בובה של פאוור-ריינג'ר, והסיבה לכך היא ניסיון לקחת כוח מהדמות החזקה. ביום יום הם נורא מתוסכלים – יש הורה שאומר להם מה לעשות, יש גננת או מורה שאומרת מה ומתי לעשות. תמיד אומרים להם מה לעשות והם מרגישים מאוד מתוסכלים מהעובדה שהם עצמם לא לגמרי שולטים בעתיד או היום יום שלהם. אחד הדברים שעוזר להם עם זה הוא מצב של משחק, משחק שבו הם מחליטים מה הם עושים. הם יכולים לדמיין שהם גיבורים חזקים, הם מחליטים מה קורה, כלומר בעולם המשחק והדמיון הם שולטים בכל מה שקורה. פה נכנסים סרטי הקולנוע שבעצם עוזרים להם לקבל את הכלים שבעזרתם הם יוכלו להיות "מבוגרים", או להגשים את המאווים שלהם.
אני משוכנע שלכל אחד מכם יש סרט ילדות שהוא זוכר מאוד. נסו לחשוב מה הסרטים האלה נתנו לכם, ובואו ננסה להביא את הפילטר שדרכו אנחנו רוצים ליצור תוכן לילדים. אספר לכם זכרון ילדות – הכביסה המלוכלכת בבית הוריי הייתה שוכבת בחבית, ואני אהבתי להוציא את הבגדים משם ולהתחבא בפנים. אני זוכר את עצמי יושב בתוכה ואומר לעצמי "אתם עוד תצטערו על מה שעשיתם לי". היום כשאני קורא תסריט אני מנסה לקרוא אותו דרך החבית של הכביסה המלוכלכת שביליתי בה הרבה שעות, לכל אחד יש חבית כזאת שדרכה הוא צריך להסתכל על המשך היצירה שלו. הפסיכולוגים קוראים לזה העצמת החלש, אלו כל הסיפורים על העכבר והאריה, כשהעכבר מציל את האריה, או הארנב והצב. כל הסיפורים האלה שמטרתם היא העצמת החלש לא קיימים סתם, אלא הם עונים על הצורך שלנו לקבל כוחות. יש הרבה מאוד סרטים על גיבורי על, כי הם יכול לעשות הכל, והם מעצימים את הילד.
זן אחר של סרטים, כמו הסרט שנראה היום, מדבר על קשר של ילד ובעל חיים. גם אלו סרטים שנותנים סוג מסוים של כח. קודם כל, בהיררכיה שבין הילד לחיה, הילד נמצא מעל החיה. החיה לא יודעת לדבר, לא יודעת לכתוב ולקרוא. אם החיה גם מאוד חזקה והילד הוא היחידי שיש לו קשר איתה, זה נותן לו גם הרבה מאוד כוח. לא סתם הסיפור של כספיון הוא הצלחה גדולה בארץ – זה דגיגון קטן שמנצח את החיות הכי גדולות, אבל הוא למעשה תינוק של לוויתן, אז זה סוד הסיפור. גם פנג הלבן, לשחרר את ווילי, פליפר וכו'. הנושא של סיפורים אלו הוא קשר מעצים, והוא עונה על צורך נורא חזק של ילדים. כל ילד מפנטז שיהיה לו כלב זאב ענק שכולם יפחדו ממנו. וכמובן כל הסרטים המעצימים באופן כללי כמו פיטר פן, דני שובבני, מותק הילדים התכווצו. כל אלו, אם תנסו לחשוב על הפילטר שמניע אותם מתוך החבית, תבינו שאלו הם סרטים שנותנים כוח לילד. העיקר הוא – בואו נבין מה הפילטר שגורם לילד לרצות להיות במקום הזה.
שאלה מהקהל: האם יש הבדל בין כתיבה לבנים וכתיבה לבנות?
זו שאלה קשה. כן, יש הבדל. כל סרטי הפאוורריינג'רס הם לבנים, כל סרטי הפיות הם לבנות. יש הבחנה מאוד מובהקת בין החיילים לפיות. אבל יש סיפורים דואליים כמו בילבי (או גילגי, המקורית), מצד אחד יש שם את החלום הנפלא של ילדה שגרה לבד עם סוס, היא מסלקת את השוטרים, לא הולכת לבי"ס – אז מהבחינה הזאת זה סיפור על חופש, שמעצים את כל הילדים, וזה לא ממש סרט בנות. אך מצד שני בעצם כך שהיא בת, זה נותן לבנות לגיטימציה ליהנות יותר מהסיפור הזה.
לגבי גילאים: עקרונות התסריט המוכרים תופסים מגיל 5 ואילך. הדבר הראשון החשוב הוא שהילד ייהנה מהצבעוניות, מהדמויות ומההצגה שלהן. על זה עובדים הסרטים של דיסני ודומיה, שהילדים יוכלו ליהנות גם אם תכבה את הסאונד של הסרט, ולעומת זאת ההורים נהנים מהדיאלוגים והעלילה. הדבר היחיד שחייבים לזכור הוא שלילד אסור אף פעם לא להבין את העלילה. זה לגיטימי לשתול דברים שיהיו מהנים לך בכתיבה ומהנים להורים, בתנאי שאתה לא משאיר את הילד מחוץ לתמונה. אתה כותב קודם כל סיפור שאתה תהנה ממנו, אבל דואג להתאים אותו להבנה של ילדים.
חלק שני: טיפים בכתיבה לילדים
אביא שלושה טיפים קטנים שאולי יוכלו לשלוח אתכם לדרך בנושא כתיבה לילדים.
הטיפ הראשון שהייתי רוצה לתת לכם הוא כזה: יש הרבה אנשים שמבלבלים בין סרט שהדמות הראשית בו היא של ילד לבין סרט ילדים. למי שחושב שזה אותו הדבר, מספיק לחשוב על סרט כמו "הילד בכותונת הפסים". אף על פי ששתי הדמויות היחידות שם הן של ילדים, זה סרט על החיים במחנה ריכוז והוא בהחלט אינו מתאים לילדים. סרט ילדים צריך להיות סרט שהילד יודע שהוא מסוגל לקחת ממנו משהו. אם הריגוש לא פונה לריגוש של ילדים והמידע הוא לא מידע שמעניין ילדים, אז זה לא סרט ילדים. ולא משנה אם צילמו אותו בגן ילדים וכל הגיבורים שלו הם ילדים.
הטיפ השני הוא איך מתחברים בסופו של דבר לתכנים שטוב לנו לעבוד איתם. כל אחד מתחבר ל"חבית" כלשהי, לאיזה זיכרון או חלום ילדות שלו. אני תמיד דמיינתי שבבור מתחת לבית שלי בחיפה היה אוצר מדהים. השאלה היא אם החלום הזה מתחבר לילדים אחרים ואם זה באמת המנוע האמיתי שלך. העניין הזה של "להתחבר אל הילד שבך" הוא לא תמיד קל ולא תמיד יש איזושהי נקודת אחיזה.
יש ספר שאני מאד אוהב שנקרא How to Write a Sitcom מאת יורגן וולף ול.פ. פרנטה, והם נותנים שם טכניקה לכתיבת סיטקומים שאני משתמש בה לכל דבר המון שנים. הטכניקה הזו היא לקחת סרטים אחרים, כמו טיטאניק, ולהמיר אותם לפרק בסדרה. בהתחלה אתה חושב על טיטאניק וקורא את התקציר לפרק בפרייז'ר שהוא כתב על פי זה ואתה אומר, אין שום קשר. אבל כשאתה מבין שזה היה המנוע שלו אתה פתאום מבין איזה יופי זה עבד. כשמאגר התכנים שאנחנו משתמשים בו מורכב מדברים שאנחנו אוהבים ועושים להם גרסאות משלנו, יש לזה פוטנציאל. כי הסיפור יהיה שונה בכל מקרה, כי האלמנטים בו יהיו שונים, אבל אם אנחנו מתבססים על משהו שמאד התחברנו אליו רגשית ושעשה לנו טוב, זה יעבוד. למשל, אחד הדברים שנהוג לעשות כדי לבנות דמויות הוא להשתמש בהורוסקופ, ולהתחיל לקטוף משם תכונות אופי. היתרון של השימוש בהורוסקופ הוא שזה בסך הכל תפריט שמניע אותנו לכתיבה. אותו הדבר עם סרטים מוכרים ואהובים.
טיפ נוסף: בין שאר הדברים אני מדי פעם משמש כלקטור בקרן, של סרטי ילדים. יצא לי לקרוא הרבה מאד סרטי ילדים שהוגשו לקרן, ולפני כמה שנים היה כנס בינ"ל שעסק בעורכי תסריט. אחד המרצים שם סיפק שבע שאלות שמאפשרות לו לדעת אם תסריט עובד או לא. אלו הן שאלות נורא פשוטות שבוודאי כולכם מכירים אותן, אולי חוץ מהשאלה האחרונה-
1. של מי הסיפור הזה? – מי הגיבור?
2. מה הגיבור רוצה להשיג?
3. למה הוא לא מצליח?
4. מה הוא עושה כדי להצליח?
5. למה מצבו בעצם מחמיר?
6. איך הוא נחלץ מהמצב?
והשאלה החשובה ביותר: ולמה איכפת לי בכלל מהסיפור הזה?
אתה קורא המון תסריטים שבשורה התחתונה אתה אומר: מה איכפת לי? לדוגמה קראתי פעם תסריט על ילד שהלך לחפש בע"ח שנעלם. התסריט בהחלט ענה על כל ששת השאלות הראשונות, אך בשורה התחתונה כשסיימתי לקרוא חשתי הקלה, כי לא היה איכפת לי לא מהחיה ולא מהילד. צריך לשאול את עצמך למה לא איכפת לך. צריך לא רק ליצור מנוסחה, אלא ליצור משהו שאתה באמת מאמין בו, שיהיה נחמד גם לאחרים.
שאלה מהקהל: מה מבדיל בין סרט לילדים לסרט לכל המשפחה?
המקום היחיד שבו ההפרדה היא ברורה הוא אצל החברות הגדולות, איפה שיש מודלים עסקיים מסודרים לעניין הזה. החברות האלה מוודאות איזה קהל מקבל מה בדיוק.
הרבה יותר קל קודם לכתוב לגיל רגיל ואז "לרדת" בגיל שאליו פונה התסריט. קודם כל תכתבו מה שאתם יודעים. פעם עבדתי עם מישהי שכתבה פרק בסדרת טלויזיה, וזו תסריטאית שאני מכיר ומכבד, ולא הבנתי מה זה התסריט הגרוע הזה. והיא אמרה לי, "אני גם חושבת שזה זבל, אבל זה מה שאתם מבקשים ממני!". כלומר היא עבדה על תסריט לילדים וכתבה מתוך מקום מאד נמוך במקום לכתוב משהו שנראה לה טוב ואחר כך להנמיך אותו לגיל הנכון.
