בהמשך לכנס המקצועי שנערך בסינמטק תל אביב, ביוזמת איגוד התסריטאים, היוצרת וחברת האיגוד עינת פרנבך סיכמה את עיקרי הדברים ומפרסמת אותם כאן, בשני חלקים. מצורף החלק הראשון, שעסק בהגשה לגופי השידור, בהנחיית עמית ליאור ואבנר ברנהיימר
בסוף החודש שעבר (27/5) התקיים כנס מיוחד של איגוד התסריטאים בנושא: הגשת הצעות לגופי שידור וקרנות קולנוע. הערב נערך בסינמטק תל אביב, בהנחיית היוצרים הבולטים וחברי איגוד התסריטאים: יוסי מדמוני, אבנר ברנהיימר ויו"ר האיגוד עמית ליאור.
היוצרת עינת פרנבך, חברת איגוד התסריטאים, שנכחה בכנס לצד עשרות יוצרים נוספים, סיכמה את עיקרי הדברים. מצורף סיכום החלק הראשון של האירוע, שעסק בהגשה גופי השידור וכלל את הרצאותיהם של עמית ליאור ואבנר ברנהיימר.
על המנחים
עמית ליאור – יו"ר איגוד התסריטאים, שחקן, תסריטאי, יצר 6 פיצ'רים, כמה סדרות, עורך תסריט, לשעבר מנהל מחלקת הדרמה של ערוץ 10, עובד במשרד של יואב גרוס כמפתח של מחלקת הדרמה.
אבנר ברנהיימר – חבר איגוד התסריטאים, מיוצרי הסדרה "בלו נטלי", כתב את הסדרות "פלורנטין", "עד החתונה" ואת "יוסי וג'אגר".
הרצאה – עמית ליאור
עמית כתב מסמך המסביר כיצד כותבים תקציר המגדיר את סוג החשיבה והמתודה שעליה בונים הצעה לסדרת טלוויזיה. מבחינתו, זהו מסמך ראשוני ופתוח לדיון:
פנים. משרד של מנהל מח' דרמה מיובש – יום:
המנהל מקבל את ההצעה. נראה אילו פרמטרים נדרשים כדי לגרות אותו ולהגיע להחלטה לגבי ההצעה שלנו.
1. על מה הסדרה
1.1. One Liner – בד"כ 3 שורות. הסיפור המרכזי של הסדרה, גיבור/ים בפסקה קצרה.
שלוש השורות שבהם צריך לתפוס את ה-essence העלילתי של הסדרה על מנת שהקורא ייתפס לסיפור ויבין על מה מדובר. אלו 3 השורות הקריטיות שצריכות למשוך את הקורא פנימה עם הבנה של הז'אנר, העלילה, החזון, התפיסה שלנו.
1.2 מה מחולל את הסדרה?
"הכול התחיל יום אחד כאשר…" – יש הרבה סדרות כאלה. למשל, "טווין פיקס", "מסודרים".
"זהו סיפורו של…" – סדרות כדוגמת "סופרנוס", "האוס".
"הכול יכול לקרות… " – "המשרד" ודרמות מקום עבודה. מקום העבודה והלוקיישן מייצרים סיפור דרך מערכות היחסים בין העובדים.
רצוי להבין איזו סוג סדרה עושים – סדרת גיבור, סדרת גיבורים ("פרקליטים", "סיינפלד"). איפה מרכז הכובד, מה הלוקיישן המרכזי.
1.3 שאלת המתח המרכזית העונתית:
ככל ששאלה זו בהירה יותר וברורה יותר יודעים לאן מכוונים את הסיפור.
"האם הם יהיו ביחד או לא?" למשל, ב"מרחק נגיעה".
"האם יתפסו את הרוצח?"
"האם הוא יהפוך לרקדן?" ("חיים אחרים")
זה מה שמייצר מתח – יצירת צפייה שאליה אנחנו חותרים בתוך הסדרה. בפיצ'ר זה צריך להיות יותר מתוחכם כי יש לו רק 90 דק' להגיע לשם ולכן צריך לפתל את העלילה הרבה יותר.
מה יקרה בסוף העונה? אבל! (שמים "אבל" כדי לתת אפשרות לעונה שניה).
המכשולים הפנימיים – מה הדבר שמקשה על הגיבור להגיע לאן שרוצה. בד"כ זה תת המודע של הגיבור.
1.4 פרמיס – אג'נדה. ב"חוק וסדר" כל פרק הוא אג'נדה משפטית וסוף כל פרק הוא משפט שמסכם את האג'נדה. זו סדרה שמדברת על חוקה והיא יכולה לפיכך להרשות לעצמה להיות אפיזודיאלית. בעולם ה-VOD חיים על האפיזודיאליות.
פרמיס אצל האמריקאים זה הפרמיס הסיפורי. הפרמיס הוא גם התמה המרכזית בצירוף עמדתנו כיוצרים: "הסדרה בוחנת את…" – יש פה עמדה ביקורתית וחקירתית. אנחנו יוצאים לבדוק משהו. "הסדרה נכנסת לקרביים של…", "הסדרה קורצת במבט משועשע לעבר הכלום של החיים וכמה הוא מרכזי בחיינו" (ב"סיינפלד"). אנחנו מבינים לאן התסריטאי מכוון אותנו והאם הוא עמוק ומה יש בקרביים של הסדרה.
1.5 מה יקרה בסוף?
"יצאו שלושה לדרך ויגיעו שניים".
צריכים להיות התחלה וסוף כי זה מכוון אותנו דרמטורגית. לאן אנחנו מכוונים את הסיפור בסופו של דבר.
1.6 מה יצרנו כשסגרנו את הסיפור?
מיני סדרה, טלנובלה, סדרה. סדרה רבת פרקים צריכה להשאיר קצוות פתוחים (ה"אבל")לעונה הבאה. מנהל הדרמה מצפים ללפחות 26 פרקים ויותר מכך.
1.7 מה המנוע הרגשי והיצירתי של הסדרה?
"זהו סיפורו של עמית ליאור שרצה לכבוש את ההר" – זה הסיפור. מה מאחוריו?
"זהו סיפורו של עמית ליאור שכמה לקבל את כבודו של אביו" – זה מה שיש מתחת. זה הסוד של הסיפור.
יש מטרה ויש כמיהה שהיא נבדלת מהמטרה.
1.8 . מה הקונפליקט המרכזי של הסדרה?
צריך להיות עם הנגדה וסתירה. למשל: הרצון להצליח לעומת שלמות המשפחה. הרצון לטפס על ההר חרף הנכות.
1.9 סקס ואלימות – צריך להיות בכל פרק, עדיף שניהם. מה היצר השליט של הגיבורים? מעבר לרגש יש יצר והזכיין רוצה לדעת שיש יצר.
1.10 עולם הסדרה – המקום, תקופה, קונספט.
1.11 מה הזירה שהדרמה הזו יושבת בה?
זירה – לוקיישן זה זירת הדרמה אליה זורקים את הדמויות.
יש לזרוק לתוך הזירה הפכים כי הפכים מייצרים דרמה, קרב.
1.12 ז'אנר- אופי הסדרה, קצב, סוג דרמה, תפיסת העולם, look & feel. לא אוהבים כיום את המושג "דרמה קומית" כי הזכיינים חושבים שזה לא דרמה ולא קומי. מומלץ לכתוב שזו קומדיה. הטלוויזיה מבוססת ז'אנר. לצרף דוגמאות לסדרות דרמה דומות. למשל, "צ'רלי וחצי פוגש את לוק סטוק".
1.13 מה יקרה משבוע לשבוע ומה האפיזודה, מה מושך אותנו קדימה משבוע לשבוע, כולל בסדרה אפיזודיאלית שניתן להכניס בה חוט רוחבי כגון מערכת יחסים שתמשיך מפרק לפרק. הזכיין מחפש את מה שימשוך את הצופה לפרק הבא.
1.14 דוגמאות למספר פרקים – פסקה של 4 משפטים המתארת את הפרק (לא לרשום כל הזמן "ואז" ואז ואז). לא יותר מ-3 דוגמאות לפרקים.
1.15 פסקה קצרה ומסכמת של 3 משפטים עם אוריינטציה מכירתית קלה שתצביע על נגישות:
מבט מיוחד של הסדרה, קצב, מה הופך אותה לאוניברסלית (מחפשים את זה הרבה), מה הופך אותה למקומית, סוג הקהל אליה הוא מכוון (סדרה נשית פופולרית כי נשים בגילאי 30-50 הן קהל טוב).
אופציות לעונות הבאות – תנו לזכיין תחושה שניתן לחתור לעונה שניה. טלוויזיה היא סדרתית ולכן מושג הדרמה ירד מהפרק. אין סיכוי שזכיין ישקיע כסף בפרומו בשביל פרק אחד.
2. תיאור הדמויות
2.1 תיאור הדמויות הראשיות – מצב סוציולוגי, פיסיולוגי, פסיכולוגי. לצרף לזה משהו שהוא מעבר לרשימת מכולת, המעיד על ההיכרות שלנו עם הדמות. "כשרוני נכנסת לחדר אתה אף פעם לא יודע אם תקבל נשיקה או סטירה". לא להיכנס יותר מדי לפסיכולוגיה של הדמות. לתאר אותה דרך הפעולות שלה. לא להכניס לפה את תכונות האופי של הדמות כי זה לא מעניין אלא לתאר אותה דרך הפעולות שלה. אחרת זה הופך לדו"ח פסיכולוגי שמשעמם את הקורא. שלגיבור תהיה תשוקה, רצון, מוטיבציה. לנמק אותן, לא לשפוט אותן.
2.2 מי נגד מי – אנטגוניסט – מי עומד נגד הגיבור. זה יכול להיות אדם או כוח. כוחות מנוגדים.
2.3. ארק עונתי של הדמות:
מה הדמות חולמת ורוצה להשיג בעונה, מה מונע ממנה להשיג את זה, מה היא מגלה לאורך העונה, מה השינוי שתעבור, האם תשיג מה שרצתה או משהו אחר, מה קורה בסוף העונה מבחינת השאלה המרכזית של הדמות ומה האופציות לעונה הבאה.
2.4 האנסמבל – טלוויזיה היא אנסמבל. נרצה לראות 6-7 דמויות מרכזיות שיאכלסו את הסדרה. רצוי שנבין למה הם חייבים להיות יחד – משפחה, מקום עבודה, צבא, כלא. איך הן משלימות אחת את השנייה כדי שייווצר פסיפס אנושי מרתק.
3. הנייר שיוגש
3.1 כל המוסיף גורע. 3-5 עמודים ולא יותר. רצוי 3.
3.2 שם הסדרה: קשה לבחור. לבחור שם שמגרה ונותן תחושה של ה-essence של הסדרה ("חוק וסדר", "מרחק נגיעה").
3.3 אופי כתיבת התקציר צריך לתת את הטעם של סגנון הסדרה ויוצריה. לא להיות מתחכמים מדי. כתיבה נקיה וידידותית למשתמש, זורמת ומהנה, אחרי הגהות. מבאס לקבל מסמך לא מקצועי. שיהיה קל לקרוא.
3.4 סגנון – לגרום למנהל מחלקת הדרמה המיואש לא לשנוא אותך על זה ששלחת לו הצעה. רוב הלקטורים הולכים לעמוד האחרון לראות כמה עמודים. קשה מאוד לקרוא תסריט באופן מקצועי ולכן דרושה מלאכת פיתוי.
הרצאה – אבנר ברנהיימר
אבנר מוסיף על דבריו של עמית מתוך נקודת מבט אישית.
הוא התחיל לכתוב לטלוויזיה ב"פלורנטין", כשהיה צעיר וגר בדירות שכורות. את "יוסי וג'אגר" הכיר באופן אישי. "בלו נטלי" התחילה משנתיים של תחקיר כי אבנר לא הכיר את החומרים שלה.
כיום עובד על סדרה חדשה להוט על זוג הומוסקסואלים, שעשו ילד עם בחורה סטרייטית – זהו הסיפור שלו כרגע.
טיפים
1. הרעיון:
הרעיון הוא החשוב ביותר. אם זו סדרה ראשונה, ממליץ לעשות משהו שקרוב לליבנו ומרתק אותנו. דרושה תשוקה לדבר.
רעיון טוב הוא רעיון מקורי ונכון לזמן – לנסות להרגיש מה רוח הזמן ולהיות עם יד על הדופק. לפעמים הרעיון טוב אך זה לא מספיק. צריך לבוא עם רעיון שיודעים מה רוצים לעשות איתו ולאן הוא הולך.
מנהלי דרמה מחפשים את האדם המוכשר הבא שאיתו הם יכולים לעשות את הדבר הטוב והמוצלח הבא. כשמגיעים להגשת רעיון לא לבזבז אותו – לבוא אליהם כשאנחנו כבר יודעים מה לעשות עם זה. הם צריכים לסמוך עלינו ואנחנו צריכים להעביר להם שאנחנו יודעים מה לעשות. הם זקוקים לביטחון הזה. יש להגיע מוכנים לשאלות ולהציג ביטחון בפגישה. לא לסטות ממה שיש לנו בסדרה. לא לומר משהו כמו: "נכון זה דרמה אבל אני יכול להפוך את זה לקומדיה". זה יבלבל אותם.
2. הסיפור:
הכי חשוב לתת לאנשים סיפור. על מה הסדרה. צריך לדעת על מה אנחנו מדברים ולאן אנחנו הולכים. כשהגישו את "בלו נטלי" אבנר וסידס כתבו 3 שורות ראשונות טובות. כשאומרים "סחר בנשים" מקבלים מיד הקשבה. אחרי כן כתבו מטאפורה על חיי המעמד הבינוני בישראל שדורשים רמאויות וגניבות קטנות. לדעתו זה פגם בהצעה. מה שיתפוס אנשים זה הסיפור ומתח מרכזי שהוא מנוע שמפעיל את הכל. בסדרה שכותב כרגע המתח הפנימי עזר לו למכור אותה: האם המשפחה הזו היא משפחה בכלל והאם היא תחזיק מעמד? יש כל הזמן משהו שמבעבע מתחת לפני השטח לאורך הפרקים. המשפחה הזו יכולה להתפרק בכל רגע נתון. זה מספק מתח עונתי למרות שהסדרה אפיזודיאלית. ב"בלו נטלי" היתה הדמות של גדי (צביקה הדר) שנכנס לעסקי הזונות ע"י כך שמחליט לעשות משלוח אחד ואז מסתבך. לאורך הדרך הוא מתמודד עם רגשות האשם. הגיבור נתפס בפעם הראשונה שסרח ומנסה לכפר על זה. זה מנוע שמאפשר לעשות ממנו גם עונה שניה ושלישית.
הסיפור מאוד חשוב בקריאת ההגשות, גם בפסקה הראשונה שמציגה את הסדרה וגם בסיפור של הסדרה כולה. לא לכתוב סאבטקסט. רק סיפור. מסמך קצר וסיפורי.
3. הדמויות:
גיבורים מוטרדים שמחפשים משהו, שרוצים לפתור משהו בחיים ובעצמם דרך פעולות בעולמם מספקים מנוע. לא לפרש את הדמות תוך כדי הפעולה. מספיק לכתוב מה הדמות עושה – בלי פרשנות.
לפעמים מגישים ביוגרפיות של דמויות מהרגע שנולדו. לפעמים מדובר ב-5 עמודים שמסתיימים ברגע שהמסך עולה. את אף אחד זה לא מעניין. רוצים לראות את זה על המסך. רוצים להכיר את הסיפור של הדמות מהיום שבו הסיפור מתחיל. הוא מעולם לא הגיש ביוגרפיה של הדמות לזכיין.
"הוא רגיש אבל תקיף…" אף אחד לא מתעניין בזה, אנשים נרדמים בקריאה. להתחיל איפה שהסדרה מתחילה. למשל, "האחות ג'קי" בפרק הראשון לוקחת כדורים, לא מצליחה להציל חולה ממוות ובוגדת בבעלה. אף אחד לא מסביר איך היא נהייתה מכורה לכדורים ואיך התחיל הרומן שלה.
חשוב לאהוב את הדמויות בלי לשפוט אותן, להבין אותן והקהל יתקשר עם זה.
לפעמים הגיבור משתנה בזמן הכתיבה.
4. ההגשה:
למי הרעיון מתאים? חשוב לחשוב לפני שניגשים למישהו ומקבלים תשובות שליליות ומאבדים ביטחון. מי האנשים שבא לנו לעבוד איתם.
לבוא לפגישה פתוחים ולשוחח ולהעלות רעיונות. לא להתווכח יותר מדי.
בואו כשאתם יודעים מה נעשה בטלוויזיה. הרבה מציעים משהו שכבר עשו בטלוויזיה. שלא יחשבו שאנחנו לא מבינים כלום בתחום שבו אנחנו עוסקים. לא לבוא בגישה של אנחנו לא רואים טלוויזיה.
לבוא עם תשוקה ואהבה למה שאנחנו עושים ולהדביק את האנשים בהתלהבות שלנו.
שאלות לאבנר ועמית
1. עד כמה יש חשיבות לחברת הפקה כשבאים לגוף שידור?
אבנר: אם אתה תסריטאי לא מוכר כדאי לבוא עם חברת הפקה, אולי עם במאי מוכר ואפילו עם עורך תסריט שאוהב את הסדרה. למי שעשה משהו בעבר יש גישה למנהלי הדרמה.
תמיד יש אפשרות להגיע ישר למנהל מחלקת הדרמה. הם פתוחים לאנשים חדשים. זה מאוד תלוי במה שיגרום לתסריטאי להרגיש יותר ביטחון.
עמית: ללכת עם מפיק יכול להיות טוב ולא טוב. מפיק שפותח דלתות יכול מאוד לעזור. מן הצד השני אנחנו עלולים להשתעבד למפיק שלא מתאים לנו ואין לו יכולת וקשרים לסגור. ברגע שמתחיל תהליך כל דבר ודבר מתועד ע"י הזכיין כדי להגן עליו מפני אשמה של גניבת רעיון. מפיק טוב יכול לעקוף דלתות ולסגור עניין.
2. מה המינון המקובל של פרקים?
עמית: לפחות 13 לעונה. ב"רשת" עושים כיום 10 כי הם מעדיפים לבדוק את עצמם לפני שהם מתחייבים ל-13. לא להגיש סינופסיס ופרק משום שזה מעיד על בורות. איך אפשר לכתוב פרק כשבכלל לא יודעים עדיין מי הדמויות ומי הגיבור. זה הורס את הרעיון. הזכיין קרא את ההצעה ואהב, קרא את הדמויות ואהב ואז קרא את הפרק ונפל ודחה את הרעיון. מי שמגיש את הפרק הראשון מגלה חוסר מקצועיות. זה הפרק הכי חשוב בעונה ואני ממליץ לכתוב אותו אחרון כשיש כבר סיפור, אחרת הפרק הראשון הוא אקספוזיציה משעממת. בפרק 13 גילית את הדמות שלך ואז אתה הולך אחורה לפרק ראשון.
אבנר: ב"עד החתונה" הגשתי פרק מלא. הזכיין אהב את זה כמו שזה. בסופו של דבר הפרק הזה לא היה דומה בכלל. לכן מיותר לכתוב פרק.
3. איך מגיעים למנהל הדרמה?
מדברים עם המזכירה של מנהל מחלקת הדרמה ושולחים בדואר את הדפים. מוודאים עם המזכירה שזה הגיע. לפני כן רושמים זכויות באיגוד כדי למנוע גניבה.
בהתחלה מגישים רק 5 עמודים ואז מקבלים 40 אלף שקל לפיתוח בייבל – ארק עונתי של הסיפור, ארק עונתי של הדמויות ופרק מלא (לא לפתח פרק ראשון אלא פרק 4 – זה חוסך מאיתנו התעסקות באקספוזיציה).
4. מה לגבי פיילוט?
אין דבר כזה אצל הזכיין.
5. מה לגבי בעלי תפקידים?
יוצר הסדרה יוצר את הסדרה ויש גם תסריטאי ראשי. היוצר כיום הופך למנוע מרכזי של הסדרה ומשתתף גם בבחירת הבמאי ובבחירת השחקנים. זה נקרא show runner. זה מראה שמי שחזק בטלוויזיה הוא התסריטאי היוצר שמעורב גם במו"מ של הסדרה ואפילו בארט. במאי מתחלף לפעמים בסדרת טלוויזיה ואילו התסריטאי יוצר הוא הקבוע.
יוצרי הסדרה הם לרוב התסריטאים הראשיים. מי שפיתח את הסדרה וכתב את הפרק הראשון הוא זה שזכאי לקרדיט של יוצר הסדרה ולכל הזכויות שנגזרות מכך.
