חבר איגוד התסריטאים עוזי וייל, מהכותבים הקומיים הפעילים והמוערכים בישראל, יושב לשיחה על תהליך העיבוד של הסדרה הבריטית לישראל, על כתיבה עבור שחקנים ועל כיוונים חדשים בעונה השנייה

מה היה תהליך העבודה על "המשרד"? כיצד נבחרת להיות התסריטאי?

קיבלתי הצעה מיולי אוגוסט הפקות, שעשו חיבור ביני כתסריטאי לבין איתן צור כבמאי. זה חיבור שעבד פעם, בחמישייה הקאמרית, וקיווינו שיעבוד עוד פעם כי אנחנו מאד אוהבים אחד את השני ומאד אוהבים לעבוד ביחד. מה גרם להם לבחור דווקא אותי מאחרים? אין לי מושג, אני מניח שבמקרה הזה חיפשו מישהו שמדבר בריטית. אני עושה קומדיות מוטות אנגליה כבר שנים, מבחינת סוג ההומור.

האם היו מגבלות מצד ה-BBC, לשמור על דברים שהקשו עליך את האדפטציה לישראל?

לא, ממש לא. הם מאד דחפו לעשות את זה ישראלי, אפילו בעלילות. הדבר הראשון שהראנו להם זה פרק 4 מהעונה הראשונה, שהיה פרק על מבצע בעזה. אמרנו שאם יאשרו לנו את זה אז אפשר לצאת לדרך ולעשות דברים אחרים, והם היו ממש נלהבים מזה. מאותו הרגע גם BBC וגם yes פחות או יותר נתנו לנו את החופש לעשות מה שאנחנו רוצים. הם כן רצו שנשמור על השלוש-ארבע דמויות המרכזיות. אבי משולם (דביר בנדק), שהוא דייויד ברנט (ריקי ג'רווייס), המזכירה שלו דנה (מלי לוי) והאספקט הרומנטי שלה (יוסי, אלדד פריבס), ועל הסגן, יריב, שנראה להם חשוב. גם כאן, זה מעין בלום, הוא לקח את זה לכיוון שלו.

uzi1
דביר בנדק
בתפקיד אבי משולם (צילום: ורד אדיר)

האם אצל אבי משולם המהות והרצון זהים לאלה של דיויד ברנט?

תראה, זה התחיל כדיויד ברנט. בפרק הראשון שעשינו, הפיילוט שנכתב כדי לראות אם זה עובד, אז כן, זה היה קצת להפוך את דייויד ברנט לישראלי. אבל מהרגע שנכנסתי לעונה זה הלך והתרחק, ובעונה השנייה כבר אין קשר. זה השילוב ביני ובין דביר, זה כבר משהו אחר. בכלל, בעונה השנייה כבר ידעתי מי יהיו השחקנים אז זה שינה את כל הקונספציה.

כשכתבת את העונה הראשונה עוד לא היה ליהוק?

כן, לא ידעתי כלום. עשינו אודישנים על פי התסריטים הראשונים. ידענו שאנחנו צריכים אנסמבל ועשינו המון אודישנים, ראינו משהו כמו 600-700 שחקנים. ממש לבחור בפינצטה את השחקנים שיתאימו גם לסוג ההומור הזה, וגם לתפקיד, וגם יהיו אנושיים, וגם עם איזה משהו שיכול ללכת למקומות עמוקים ומופרעים. תוך כדי כתיבה עשינו עוד ועוד אודישנים, וזה הוכיח את עצמו. כבר בעונה הראשונה הבנו שזה הוכיח את עצמו, אבל בעונה השנייה כבר באמת יכולתי לקחת אותם למקומות שלא ציפיתי. כתסריטאי, נשענתי עליהם. ידעתי מה הם מסוגלים לעשות, מה הפוטנציאל שטמון בכל אחד מהם ובדמות. הרבה מהסיפורים האישיים של השחקנים זלגו איכשהו לתוך הדמות. יכולת לקחת אותם למקומות מאד קיצוניים, מה שלא יכולתי לדעת כשאתה לא יודע למי אתה כותב.

בגרסה הבריטית ובגרסה האמריקאית של הסדרה, לרצון של דייויד ברנט או מייקל סקוט לוקח קצת זמן להתגלות אבל בסוף הוא מאד ברור, מייקל מחפש אהבה, ודייויד גם בערך.

כן, כל אדם בודד מחפש אהבה אבל אצל דייויד זה יותר עניין של מלחמת מעמדות בריטית כזו. הוא רוצה לקבע את המעמד שלו כילד תאצ'ר, כאחד שהצליח וגם אהוב נורא על כולם אבל שהוא גם חזק.

אז איפה ביחס לזה אתה רואה את אבי משולם?

זו חיה אחרת לגמרי. האלמנט של הבדידות מאד חזק אצלו. אני חושב שקרה לו משהו בעונה הזו, שכולם הרבה יותר מקבלים אותו. הוא הרבה פחות מאיים, פחות מפחדים ממנו. גם כשהוא אומר את הדברים הנוראיים שלו, יש איזה מין משהו שקרה לשחקנים ולי כאדם שאוהב את הדמויות שלו, וגם לדמויות. משהו שאני חושב שגם היה קורה באופן טבעי במשרד, אם אתה עובד 3-4 שנים מול אותם אנשים. אתה מתחיל לקבל אותם והם מתחילים להיות אנשים בעיניך ולא סטריאוטיפים. בעונה הזו הרבה יותר מקבלים אותו, גם כשהוא עושה דברים נוראיים. יש איזה קטע באחד הפרקים המתקדמים יותר, שיש מישהו שחותר תחתיו וכמעט מחליפים אותו, וכמעט כולם כאחד מתייצבים ואומרים "אם הוא הולך גם אני הולך", ואתה לא מבין למה. גם האיש שמנסה להחליף אותו לא מבין למה זה קורה. הם כולם שונאים אותו, הם בזים לו, הוא חרא של מנהל ומביא חרא של תוצאות למשרד מבחינה כלכלית ומקצועית, וגם חרא של בנאדם.

אז למה הם עומדים מאחוריו? התשובה היא שכמו עם ביבי, התרגלנו, Better the devil you know. אבל גם שיש בו משהו חם. אני חושב שבלי דביר לא הייתי מסוגל להגיע למקומות האלו. יש בבנאדם המפלצתי הזה משהו חם, משהו שאין בדיוויד ברנט ואין במייקל לואיס. סליחה, במייקל… סקוט. מייקל לואיס אולי גם, אני לא יודע, הוא יותר עובד על ריבועים, אבל אתה יודע, אין את זה בהם ובדביר יש את הדבר הזה, שהוא מסוגל לקחת טקסט נאלח ולמצוא את הנקודה האנושית שבו ומאיפה זה בא.

ברגע שאתה רואה שזה הכלי שלך, אתה יכול לקחת אותו לקיצוניות, אתה יכול לעשות יותר ויותר נאלח אבל גם יותר אנושי ונוגע ללב. ניסיתי לעשות את המהלך הכפול הזה של לעשות אותו יותר ויותר קיצוני ומצד שני כמו ילד קטן, ולהבין למה הם אוהבים אותו. והם אוהבים אותו, בסופו של דבר הם מתייצבים מאחוריו גם כי הם למדו להסתדר איתו וגם כי יש בו משהו מאד אנושי, ואני חושב שבאיזשהו מקום זה דבר מאד ישראלי. לא חסר פה אנשים מטומטמים אבל גם המטומטמים שבהם, הם לא ממש רעים. יש בהם איזו נקודה אנושית מאד ברורה. רק תיגע בה והיא תפרוץ החוצה.

uzi2

מימן לשמאל: אלון חמאווי, מלי לוי, דביר בנדקרוברטו פולק ואלדד פריבס (צילום: ורד אדיר)


יש את סימן ההיכר שלך, מה שניתן לכנות "המונולוג הישראלי האבסורדי", הדמות שמלהגת בענייני היום יום…

"אתמול שכבתי עם ליברמן והיום התחלתי לעוף".

בדיוק. גם לתוך "המשרד" זה זולג במידה זו או אחרת. האם גם בסדרה אתה רואה את זה כמטרה, לשלב בה גם תכנים סאטיריים?

כן, אבל לא סאטירה של 'מהיום למחר', לא על אירועי השבוע. יש איזו התבוננות על הישראליות, על הפאקים שלה ועל הנקודות העיוורות של הישראלים, אבל אני לא יושב ואומר "עכשיו נכניס בדיחה על אישיות זו או אחרת". זה בפירוש מתעסק הרבה יותר בדמויות ובסיפורים האישיים שלהן והרבה פחות בסאטירה. אבל אנחנו ארץ נורא פוליטית, אנשים נורא פוליטיים, החשיבה שלהם נורא פוליטית. אני חושב שזו אחת הרעות החולות של מדינת ישראל, אנחנו רואים הכל דרך משקפיים נורא פוליטיים כי זה נוח לנו, כי זה מחלק את העולם לבעד ונגד בלי שצריך לחשוב על זה. אני חושב שזה ממש מסוכן כי זה גורם לך להסתובב כמו דינוזאור דביל כשהעולם הוא עולם של אסטרואידים שנופלים ומשנים אותו. העולם הוא מורכב ומרתק ואנחנו מסתובבים עם משקפיים של ימין שמאל דתיים חילוניים. אם פעם זה עוד היה עוזר למשהו היום זה רק תוקע אותנו. המחשבה הישראלית תקועה, לא מסוגלת להשתחרר מה"ערבים פה ערבים שם, יש אלוהים אין אלוהים איפה הוא היה בשואה".

לגבי כמה זה נכנס לסדרה, זה נכנס לפעמים כי הדמויות חושבות על זה. ויכוחים פוליטיים זה חלק מהשגרה. לא עבדתי במשרדים בריטיים או אמריקאים אבל אני מנחש שהם שומרים את הדעות שלהם לעצמם הרבה יותר. האנגלים, אני יודע שהם אחר כך הולכים לפאב ומשתכרים ושופכים את הכל, לא הייתי איתם במשרדים אבל פגשתי אותם בפאבים אחרי. כל הסיפורים המלוכלכים על מה שהיה במשרד יוצאים החוצה. אני לא יודע מה עושים אמריקאים, אבל ישראלים, אני חושב, מדברים על זה כל הזמן. הם לא צריכים לאגור את זה ואז ללכת לפאב כדי לשפוך את זה. אז אני חושב שאנחנו באמת מקום מאד פוליטי ושזה חלק מהשיח של האנשים. דנה המזכירה, כמעט לא תשמע אותה אומרת משהו פוליטי. למרות שהכל פוליטי, היא באה ממקום מסוים, מצורת מחשבה מסוימת, אבל היא לא בנאדם פוליטי, היא לא חושבת על זה ולכן היא לא תתבטא בקשר לזה. מדי פעם, אצל מי שזה חשוב לו, זה ייצא החוצה.

איך ההרגשה לכתוב לאנסמבל כל כך רחב?

אני לא מנהל את יום הצילום, כך שמבחינתי אלו דמויות ולא השחקנים. כלומר אני מאד אוהב את השחקנים ולכן זה כיף לתת להם עוד שורה, אבל כשאני כותב אני לא חושב אם הם ייעלבו או משהו כזה, אני דואג לתסריט עצמו. אני כן יודע מה הם מסוגלים לעשות ואני יכול לאתגר אותם כשחקנים, שזה דבר מאד חשוב כשאתה כותב. זו עבודה מאד מעניינת, ליצור סימפוניה עם המון קולות שכל אחד מהם רוצה להישמע ויש לו את ההומור שלו ושפה אחרת. נגיד, לאבי הבוס יש בעיקר את ההומור המעליב מה שנקרא, וחוסר המודעות העצמית. יריב, מעין בלום, הוא ה"וואנאבי" האולטימטיבי. הילד הטוב שנורא רוצה ואף אחד לא מבין אותו כי הוא על גבול האבסורדי, הוא חצי אוטיסט. יש את קרול, רוברטו פולק, שהוא ציני נורא, יש את דימה רוס שמשחק את יבגני, שהדמות שלו היא הכי ביזארית מכולם. לא באמת ברור לך באיזה עולם הוא חי. הוא קצת כמו גמד קסום מהרפתקאות D&D, פתאום הוא אומר דברים שאתה שואל את עצמך מאיפה הוא הביא את זה, מה עובר לו בראש. יש לו איזו דמות כשחקן, שבפנים חתומות מסוגל להגיד את הדברים המופרכים ביותר וזה עובד.

אחד הדברים שמאד עובדים כאן בניגוד לסיטקומים רבים, זה כוחו של הריאקשן. מישהו יגיד בדיחה ואז מישהו יסתכל עליו במבט של "מה אתה מפגר?". הריאקשן הוא שעושה את הבדיחה. הבדיחה חייבת להיות שם, הבדיחה היא הבדיחה, אבל מה שעושה אותה מצחיקה זה הריאקשן, ותמיד יהיה מישהו שייקח ריאקשן. בעונה השנייה זה היה נורא ברור, ידעתי מי הדמות שתאיר נכון את הבדיחה וידעתי שזה יבוים ככה. נגיד, יש את הדמות של לאה החרדית (איילת רובינסון) מול קרול הרומני הציני. היא אומרת דברים מהלב ומהעולם הפנימי המאד צר שלה, ואז קרול נותן את המבט הציני הזה שלו. ורוברטו פולק הוא אמן הריאקשן. כל ריאקשן שהוא עושה מפיל מצחוק ולכן ידעתי שהוא מסוגל להאיר אותה בצורה מאד מיוחדת. כל אחד מאיר את השני באיזה פנס כזה.

אתה כותב את הריאקשנים?

או שאתה לא כותב אותם כי אתה כבר יודע שזה מה שיהיה בסצנה, כי זה סוג ההומור, או שאתה כותב 'ריאקשן קרול'. לפעמים אותה דמות שהיתה דבילית בסצנה קודמת, פה היא החכמה והיא נותנת את הריאקשן. זה משחק וזה שקר קטן, כי אתה אומר " לפני רגע היית אידיוט, איך אתה פתאום נותן ריאקשן של אירוניה?". אבל אתה יכול, כי גם אנשים משנים את נקודת המבט שלהם כל הזמן. גם יש משהו בבנייה של הדמויות, שהיה מאד אחר בעונה הזו. הלכנו המון "פנימה, פנימה, פנימה".

היה לי איזה טריק שעליתי עליו בעונה הראשונה ופה הוא ממש הלך לכל אורך העונה: לספר טרגדיות בלבוש של קומדיות. תקרא את הסינופסיס ולא תבין איפה פה הקומדיה. הרבה פעמים קורים דברים ממש עצובים ואז הביצוע שלהם יהיה מאד קומי. כלומר הסיפור הוא אפילו לא דרמטי, הוא טרגי, אבל אתה מספר אותו בצורה קומית.

נניח שהסיפור הוא "יונתן מאבד את אהובת חייו", אבל הסצנה היא "אהובת חייו עוזבת אבל הוא מחליק על בננה ולא מצליח להגיב במשך חמש דקות רצופות", ואז זה תוקף את הצופה משני מקומות שונים. אחד זה מה שהוא רואה וזה נורא מצחיק, והשני הוא משהו מבפנים, הלב כואב לו כי הוא רואה משהו עצוב נורא שנובע מהמצב האנושי, שהוא עצוב. יש את שתי הרמות האלו, במודע אתה צוחק ובמסתרים אתה בוכה, ואם אתה מצליח לשחק עם זה, אז אתה מבלבל את הצופה ומביא אותו לתוך איזה מצב שהוא לא יודע כבר אם הוא צוחק או בוכה. אתה כל הזמן משאיר אותו באיזה מין מצב של רגישות ושל אמירה כפולה, החיים הם גם קומדיה וגם טרגדיה.

uzi3
מימין לשמאל: דימה רוס ורוברטו פולק (צילום: ורד אדיר)

יש פער מעניין בין היותך תסריטאי שעובד על עונה שלמה לבדך מול מחשב, לבין הכתיבה על אנשים שעובדים כל היום ביחד במשרד.

זה לא יותר מלהיות תסריטאי של ההוביט ולהגיד "אני גמד בניו זילנד". זו העבודה של תסריטאי, קוראים לזה דמיון. במקרה הזה קודם כל היה הסיפור, קודם עשינו את השלד של העונה מבחינת הסיפורים, כי את הדמויות כבר הכרנו היטב. אם זאת הייתה פעם ראשונה, הייתי מתחיל מהדמויות. תמיד הדמויות מובילות אצלי את הכל.

אני חושב שבטלוויזיה הדמות היא הכלי העיקרי לא רק של התסריטאי, אלא גם של הבמאי והשחקן והסדרה. הדמות היא הכלי שמספר את הסיפור. אתה לא כל כך זוכר מה הייתה העלילה או אפילו אם זה היה מצחיק או עצוב, אתה כן תזכור אם זו הייתה דמות חזקה. הדמויות האלה שקופצות עליך מהמסך וגורמות לך לצפייה מרוגשת יותר ואינטנסיבית יותר, את זה אתה תזכור. אם הכלי של הצייר זה צבע אז הכלי של תסריטאי זה לא מילים, זה הדמות. לכל תסריטאי שאני מדבר איתו, אני מנסה להכניס את זה לראש. אל תכתוב לנייר, תכתוב לשחקן, תכתוב לדמות. אל תגיע למצב שבו כל הדמויות שלך מדברות אותו דבר. בעונה הראשונה התחלתי מהדמויות ועל כל דמות שאלתי את עצמי מה עובר עליה. מי היא, מה הדבר העמוק שמניע אותה ועל זה לספר סיפור. ואז היו סיפורים ואז התחלתי לכתוב.

הדרך שלי להשתחרר לגמרי היא שאני מסתובב עם מין טייפ קטן כזה, מה שנקרא טייפ מנהלים, למרות שעוד לא ראיתי אף מנהל מדבר איתו אי פעם. אפילו דייל קופר בטווין פיקס, גם הוא לא היה מנהל אבל מה שהוא עשה לתעשיית הטייפים למנהלים, והקפה… בכל מקרה, אני הולך עם הטייפ מנהלים שלי ועושה את הקולות של הדמויות. אני עושה אותם בצורה נורא מוגזמת וזה נשמע כמו סרט מצויר.

אם זה מישהו קצת טיפש אני עושה אותו מפגר, אם זה מישהו שמדבר קצת מהר אני עושה אותו דונאלד דאק. אני מגזים נורא בראש כדי לקבל את הטעם של הקומדיה. כשאתה מגזים את זה אתה מבין איפה פה הבדיחה, מה האלמנט הקומי. ואתה גם נהנה יותר כי אתה אומר שטויות לעצמך וזה משחרר אותך. אבל אז כשאני כותב את זה אני הופך את זה לאנושי, כי זה בנאדם שצריך להגיד את זה, ולא דונאלד דאק. ואז יוצא לך משהו שבא ממקום קיצוני, אבל הוא מוכנס בתוך כלי אנושי נורמלי, וזה יוצר איזה מתח.

אני חושב שהבדיחה של "איך זה לעבוד במשרד" נגמרה בפרק הראשון בעונה הראשונה. מאותו הרגע זה סיפורים על אנשים. אני מסתכל על זה בתור קרקס אנושי, בגלל זה גם הסכמתי לעשות את זה מההתחלה, כי הבנתי את הכוח של הפורמט הזה לספר את כל הסיפורים האנושיים האפשריים בתוך חדר אחד.

למה לא לקחת תסריטאים נוספים?

הרגשתי שזה לא נכון, במקרה הזה. כבר עבדתי עם תסריטאים נוספים בעבר, בעיקר בתכניות כמו "הרצועה", פחות בדרמה. פה הרגשתי שזה לא נכון כי זו סימפוניה אחת גדולה ויש איזו רגישות, צריך להביא כותב שייצג נכונה את הדמות שלו. אם היה לי צוות של עשרים איש מיומנים וחכמים כמו בארה"ב, שכל אחד נותן לך איזו שורה ואתה טיפה עושה לה כיוונון, אז יכול להיות שהייתי מגיע לזה. אבל להביא עוד שניים שלושה שכל אחד מקבל על עצמו שלושה ארבעה פרקים, זה יכול לעבוד רק אם זה סכמטי.

זו לא מערכת, זו יצירה, וקשה מאד לערב בתוך יצירה אנשים מבחוץ. צריך משהו שהוא פנימי שלך. אפשר, אבל זה המון עבודה. אפילו ב"הרצועה" לקח לי חמישים תכניות עד שכולנו התחלנו להבין איפה אנחנו נמצאים ולאיזה כיוון הולכים ומה עובד ומה לא עובד. כולל אנשים שעזבו אותנו, ואנשים שהצטרפו. יש תסריטאים מצוינים שפשוט לא הצליחו ויש תסריטאים שבהתחלה נראה שהם לא הכי מבריקים אבל איכשהו הבינו והתחילו לפרוח. אז ברצועה,  אחרי חמישים תכניות זה רק התחיל לעבוד. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי פה.

אתה לא רק תסריטאי, אתה אדם כותב. האם אתה ניגש באופן שונה לכתיבה של תסריט ולכתיבה של רומן או טור בעיתון?

לא מבחינת הרצינות והמחויבות, אבל כן מבחינת איך אני כותב. רומן בא ממקום אחר במוח מאשר תסריט. זה דומה אבל זה שונה. את התסריט אתה קודם כל מדמיין כמשהו מוסרט, כשורות שאנשים אומרים, אתה לא מדמיין את המילה על הדף.

שוב, הרעה החולה של 90 אחוז מהדרמות והקומדיות הישראליות, זה שאנשים כותבים את עצמם. ואז כל הדמויות מדברות אותו דבר. זה ממש גרוע. אחת הסיבות להצלחה של ריאליטי, לא רק בארץ אבל גם, זה כי למרות כל המניפולציות, הדמויות הן אמיתיות ולכן יש להן סאבטקסט משלהן. הדבר הזה כל כך חסר ברוב הדרמות והקומדיות הישראליות שבהן הדמויות רק משרתות את הרעיון של הכותב. לדמות אסור להיות משרתת נרצעת של רעיון. היא חייבת להיות חיה ולהפתיע אפילו את הכותב. אני משתדל שכל הדמויות שלי יפתיעו אותי.

ברומן אתה כן מנסה למצוא את השפה של עצמך, שהכי נכונה כדי להוציא את הדברים שמסתובבים אצלך, לאו דווקא אצל הדמות. זה גם הרבה יותר קשור לעברית. דברים שהם פאוזה במחזה או בתסריט, ברומן הם שלושה עמודים, אז זה בא ממקום אחר.

בגרסה הישראלית יש הרבה יותר עיסוק במחסן מאשר בגרסאות אחרות. הוא ממש חזית חשובה לך, מרגישים את זה.

כן, זה נבע קודם כל מזה שהבנו שיניב סוויסה (סמי) ואלון חמאווי (לביא) הם צמד מעולה, כמו הזקנים מהחבובות רק ערסים. ואז חשבנו איך לחזק אותם. תראה, העונה הזו היא הרבה יותר אפלה מאשר הקודמת. זה הולך להיות יותר ויותר אפל ולמחסן יהיה חלק הרבה יותר גדול, וממש הבנו שהמחסן הוא הגיהנום של המשרד. אם המשרד הוא הנורמלי, המחסן הוא הדברים שמסתירים, הוא החרא האמיתי. כל הדברים שאסור להגיד וצריך לכסות עליהם במשרד, במחסן הם גלויים. בכוונה בניתי את זה ככה ואני מאד אוהב את התפקיד של המחסן. זה גם נתן לנו עוד לוקיישן ,שזה טוב לפתוח ככה, אבל זה גם נתן לנו להעלות סוג של סאבטקסט למעלה ולהתבונן ברוע האמיתי ולא בכיסוי שלו. אז יש לך כבר שני רבדים, יש את המשרד שאנשים פוגעים אחד בשני אבל מכסים על זה, והמחסן ששם זה יצרים פרופר, אין שום כיסוי.

בפרק 4 של העונה הגיע למחסן אנדריי, הנער שמנסה להתאבד. זה באמת נורא אפל.

זו רק ההתחלה. במחסן קורים דברים נוראיים. אתה יודע, שאלתי את עצמי לגבי הסדרה הזו, זה קומדיה? זה לא קומדיה? על מה אנחנו הולכים? אני חושב שאפשר להגיע למקומות הכי נוראיים ולעשות מהם קומדיה. בלי להגיד שזה לא נורא. זה נורא ואיום, אבל עדיין זה קומדיה. זה משהו שכן מסתכל על המקום הכי אפל אבל במבט קומי ואם אפשר חם. אז אם אתה מצליח לעשות את שני הדברים האלה בבת אחת, הצלחת.

 

Print Friendly, PDF & Email