בחודש שעבר הלך לעולמו סיד פילד, מחבר הספר "תסריט" ואחד מהכותבים החשובים והמשפיעים ביותר בתחום התסריטאות, והוא בן 77 | בין היתר הנחה פילד את "פסגת התסריטאים" שהתקיימה בתל אביב בשנת 2011 | הספד נוגע ללב מאת תלמידו ועמיתו מייקל הייג (מאנגלית: התסריטאי יואב כץ)
סיד
אי אז בתקופה האפלה שלי, כשהייתי רק חובב קולנוע מתחיל שהגיע זה עתה מאורגון עם ראש מלא בחלומות על הצלחה בהוליווד, לקחתי קורסים בקולג' הניסויי שֶרווּד אוֹקְס, לוס אנג'לס. עד אז הקדשתי רק מעט מאוד מחשבה לתסריטים, שלא לדבר על הרעיון שיש להם צורה ומבנה וערכת כלים שנועדו ליצור סרט על הנייר. ואז שמעתי את סיד פילד בהרצאה.
הקולג' היה המקום הראשון שבו לימד סיד תסריטאות אי-פעם – בעידודו הבלתי מתפשר של גארי שוּסֶט (כעבור כמה שנים היה זה המקום הראשון שבו לימדתי אני). כבר אז ניכרו היטב הידע של סיד על סיפור וכתיבה לסרטים, הסגנון החביב והמתחשב שלו, וחיבתו העמוקה לכותבים וליוצרי קולנוע. הוא היה אז כפי שנותר תמיד – מעורר השראה.
הזמן חלף. סיד הפך למתחרה שלי – אם כי מסופקני אם ראה אותי כמתחרה שלו. אבל בתקופה שבה לא היה קיים כלל מדף ספרי תסריטאות בחנויות הספרים, הוא כתב את תסריט, וספרו שינה לעד את האופן שבו חושבים על תסריטאות ועושים תסריטאות בכל מקום. גם היום, אחרי מיליון עותקים ויותר, בעשרות שפות, הספר הוא עדיין המבוא הפופולרי והמצליח ביותר שנכתב אי פעם לאמנות ולאומנות התסריטאות. וכמו כל אחד בהוליווד כמעט, היה זה ספר התסריטאות הראשון שקניתי.
וזה היה נפלא בשביל סיד, אבל קצת פחות לאלה מאיתנו שכתבנו ספרים משלנו, אחריו. קל היה לראות – אחרי שראה אור ספרי הראשון "לכתוב תסריטים שיימָכרו" – שאין טעם לנסות ולהשתוות אליו. גם כיום, כמו אז, ישנו סיד, ואחריו כל השאר, עוברים בדלת שהוא פתח למעננו.
אני מאמין כי סיד היה מודע היטב למקומו בהוליווד ולדברים המדהימים שהצליח להשיג עם כל ספריו והרצאותיו, ואף על פי כן מעולם לא ראיתי אותו מתייחס לכך בשום סוג של התנשאות.
אני לא בדיוק זוכר מתי היתה הפעם הראשונה שבה נפגשנו סיד ואני פנים אל פנים. אני בטוח שזה קרה כמה שנים אחרי צאת ספרי, בכנס תסריטאות כזה או אחר שבו היינו שנינו בין הדוברים. אבל בכל פעם שראיתי אותו הוא היה ידידותי, מאיר פנים, חייכני – כפי שהיה תמיד עם כל אחד.
וכמה שנים לאחר מכן, התמזל מזלי וסיד היה לקולגה שלי. הודות לדֶרֶק כריסטופר, הוזמנו סיד ואני, ביחד עם ג'ון טרובי, לינדה סיגר וכריס וולגר, להיות מנחים באירוע חדש שהתקיים בסופי-שבוע – "פיסגת התסריטאים" – שם הציג כל אחד מאיתנו את גישתו הייחודית לסיפור ולתסריטאות, ואחר כך היינו מתקבצים כולנו לדיון משותף.
הדיונים המשותפים הללו החלו תמיד באותו אופן. אחרי שהציג אותנו, סיד היה מברך את המשתתפים, ולא כלאחר יד ב"ברוכים הבאים ", אלא במשפטים חמימים שהמסר בהם הוא הערכה והכרה במחויבות שהוכיחו כלפי אומנותם וחלומותיהם. היו בסיד אהבה וכבוד למה שהוא קרא "קהילת הכותבים שלנו," ויעודו בחיים היה לעזור לכותבים ויוצרי סרטים להגשים את חלומותיהם ולשפר את גישתם האמנותית.
אני אוהב את ה"פיסגה", ותמיד אהבתי לשמוע את סיד מרצה. הוא לא איבד אף פעם את תשוקתו לסרטים או כתיבה, נלהב תמיד כשגילה שיטות וגישות חדשות שבהן עשו הכותבים שימוש כדי לספר סיפורים, דרכים חדשות לשקף את האמת האנושית. אבל אני הייתי מלא חששות מן הדיונים המשותפים הללו. מעולם לא הרגשתי פיקח, בהיר או מלא תובנות כמו הקולגות שלי, אבל חששתי שאם לא אומר משהו, אראה כמו עציץ מוקף גאונים.
בעידודו של סיד התגברתי על כך, עד שהתחלתי כבר לצפות לחלק זה באירוע – במיוחד כאשר סיד או מישהו אחר מאיתנו חלק על הדעות בנוגע לסרט כלשהו או על תשובה לשאלה שבאה מהקהל, והרגשנו שיש לנו חופש להתווכח או לקרוא קריאות ביניים זה אל זה. הדיונים האלה הפכו למקור הנאה.
ובסופו של דבר, אחרי שעבדנו יחד, הפכנו סיד ואני לחברים. נדמה לי שהבנתי זאת כשהתקיימה ה"פיסגה" בישראל, ונסענו יחד ברחבי הארץ או סתם בילינו זמן רב ביחד. אני לא יודע למה, אבל הזיכרון החביב עלי מאותה הנסיעה הוא מהדרך חזרה, כשישבנו משני צדי המעבר בטיסה האינסופית מתל-אביב ללוס אנג'לס. הוא קרא רומן של ג'ון מקדונלד – גם הוא אחד הסופרים האהובים עלי בכל הזמנים – כשחילקו את תפריטי ארוחת הערב. סיד התקשה לישון בטיסות ארוכות, לכן בחר מהתפריט מה שחשב שיהיה ארוחה עם אוכל טוב ומנחם. ועד שהגענו הביתה הוא לא הפסיק לרטון: בתור מי שגדל על הבישול היהודי של אמו, מגוחך היה בעיניו שב"אל על" לא יודעים להכין צלחת הגונה של מרק עוף.
בכל פעם שנפגשנו סיד ואני או דיברנו בטלפון, היינו עוקצים זה את זה, מצחיקים זה את זה, וחולקים את מחשבותינו ורגשותינו על הקריירות שלנו ועל חיינו, וכמובן על סרטים. לא קרה מעולם שהייתי במחיצתו של סיד והוא לא גרם לי לחייך.
סיד ואני דיברנו במשך שנים על קורס משותף – קורס שבו נוכל פשוט להתבונן בסרטים שאהבנו ולפרקם לגורמים. אבל כמו שקורה עם הדברים האלה, התוכנית נדחקה הצידה לטובת עניינים דחופים ובוערים יותר, וזה לא קרה. ועכשיו נותר לי רק להתחרט שהינחתי להזדמנות, שהיתה יכולה להיות מהנה כל כך, לחמוק מידי.
סיד נפטר ב-17 בנובמבר, שעות אחדות לאחר שאנחנו, כל שאר החבורה, סיכמנו את ה"פיסגה" בלונדון. לינדה פתחה את הכינוס בהודעה מסיד – כמו תמיד הוא זה שבירך את הבאים – ואחר כך עשינו ארבעתנו כמיטב יכולתנו להפוך את האירוע למשמעותי ונוסך השראה. אבל זה היה עצוב מאוד בעבורנו, ובלתי מציאותי. הוא היה חלק מאיתנו, והוא היה שם, אבל לא היה שם. הרגשתי כאילו אנחנו חישוּרים באופָן שאבד לו הטבּוּר.
וכך זה יהיה מעתה והלאה, כנראה. סיד יהיה תמיד חלק מאיתנו – מיליוני הכותבים ויוצרי הקולנוע והקהל בסרטים שרעיונותיו נגעו בהם, כמו גם האנושיות שלו, ואהבתו לסיפור, וכל עורכי התסריטים והסופרים והמורים לתסריטאות שהולכים בשביל שכבשו רגליו.
אבל הוא כאן, והוא כבר לא. ואני מתגעגע לחבר שלי.
– מייקל.
***
סיד פילד ומייקל הייג השתתפו ב"פיסגת התסריטאים" שנערכה בתל אביב, בשיתוף איגוד התסריטאים, בראשית פברואר 2011.
ספרו של סיד פילד "תסריט – יסודות כתיבת התסריט" ראה אור בעברית בהוצאת "אור עם" בשנת 1997, בתרגומה של טובה קורנפלד-שטרנפלד.
האתר של מייקל הייג:
