בחודש מרץ קיים איגוד התסריטאים יום עיון שבו הוזמנו חמישה תסריטאים חברי איגוד לעשות פיצ'ינג על הבמה ולקבל הערות מפי התסריטאי אסף צפור והבמאי רני בלייר. קהל של תסריטאים חברי איגוד ואורחים נוספים הגיע למרכז פליציה בלומנטל על מנת ללמוד כיצד עושים פיצ'ינג מוצלח | מור צפריר מסכמת את הדברים
ביום שישי 1/3/2013 התכנס במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב קהל תסריטאים, ביניהם חמישה הממתינים לעלות לבמה ולהציג פיצ' בן 5 דקות, ולשמוע מהבמאי רני בלייר והתסריטאי אסף צפור במה טעו ולמעשה, במה כולם טועים.
את המפגש פתח אסף בחיוך: "כשחשבנו פה קודם על שם עברי לפיצ'ינג, הציעו את השם "תשליך". בואו נקרא לזה "יום עיון לענייני תשליך", אמר, ובכך קבע את הטון.
דברים שאסור להגיד בפיצ'
לפני שהזמין את התסריטאית הראשונה לבמה, תיאר אסף את מלאכת הפיצ' כמפתח לכל תחלואי התסריט. פיצ' לא טוב, מקורו בשורשים לא טובים. כאשר הרעיון פתור לחלוטין והתסריטאי המציג שלם עימו, הפיצ' מוצלח. הסוד אינו טמון בהצגת הרעיון ולא בקהל הלקטורים המאזינים, אלא בבסיס רעיון התסריט. חוסר ביטחון ברעיון, השארת קצוות לא פתורים, הגשה למענק פיתוח כאשר הרעיון עצמו עדיין בשלב הפיתוח, כל אלה יהיו לרועץ בשתיים או שלוש הדקות אשר צריכות להכיל את כל גוף העבודה.
טעויות אנושיות נוספות שכדאי להימנע מהן:
• לא לומר לגוף השידור או הבימאי "בניגוד למה שעשיתי עד היום – הסרט הזה יהיה ממש מוצלח"
• "כל הסדרות/סרטים הישראלים הם חרא ואני אציג לכם משהו טוב ושונה"
• להגיד שהתסריט אותו אני מציג הוא בדיוק כמו דבר אחר, "זה טיטניק הישראלי". אפשר להיות מושפע, אבל אם אין מימון ואין דיקפריו, טיטניק זה לא.
• להיזהר מהצגות. מצגות, תחפושות או כל צורת הצגה אחרת אשר מעידה על חוסר ביטחון בפיצ' שלא יוכל לעמוד בפני עצמו. זוהי הצגת רעיון מול אנשי מקצוע מנוסים, הפקת תיאטרון לא תרשים אותם.
• הנחת היסוד כשניגשים לפיצ' היא שהמציג רוצה להוציא את הרעיון לפועל. אין צורך להסביר כמה אתם מאמינים ברעיון ורוצים לעשות אותו. זה כבר ידוע.
ולאור הדברים, נעבור לשלב הפיצ'. כל פיצ' ארך כארבע דקות. כאן באתר האיגוד יובאו עיקרי הדברים בלבד, כמובן.
רויטל גל: "משפחה חדשה" (פיצ'ר)
"אני אשמח אם תיקחו כמה שניות לדמיין שתי לסביות בנות ארבעים, זוג מתנחלים, ילד בין 12 וילדה בת 9, בדירה יפואית שבה נוצרת משפחה חדשה. זוהי דרמה באורך מלא, מבושמת בקומדיה."
זוהי שנת 2005, עת פינוי גוש קטיף. זוג המתנחלים מדפקים על דלתן של זוג הלסביות (חגית ודבורה) ושני ילדיהם הגרים ביפו. דבורה הלסבית וראובן המתנחל הם אחים שאינם מתקשרים. הסיטואציה החדשה מייצרת מצבים קומיים ודרמטיים למכביר; רחלי המתנחלת (אשתו של ראובן) מוצאת דילדו בצורת תירס באמבטיה ושמה אותו בין כלי המטבח. חגית דוחקת בדבורה לתקשר עם אחיה בעוד היא עצמה מתקשה בכך מאוד עד שלבסוף עוזבת את הבית ומותירה את דבורה להתעמת. ראובן מוצא שפה משותפת עם שכן ערבי ומתגרה בחגית על היותה מתנחלת שמאלנית ביפו. לבסוף דבורה וראובן מגיעים לכדי פיצוץ, בו היא מתעמתת עם עניין החילון ועזיבתה את הבית. האם המשפחה הזו תתאחד ותוכל לאחות את הקרעים?"
אסף צפור:בהתחלה אמרת שיש שתי לסביות, שני מתנחלים ושני ילדים. היכן הילדים בפיצ'? זוהי שאלה טכנית בכדי שנוכל קודם להבין את טיב הסיטואציה. השאלות הטכניות נותרו ללא תשובות, מדוע המתנחלים בכלל מגיעים ליפו? בעת הפינוי הם קיבלו פיצויים גבוהים וקרוואנים, איזו סיבה יש להם ללכת למקום כ"כ זר אחרי כל שנות הנתק? מה הכוונה דרמה באורך מלא? סדרה או סרט?
רני בלייר: הפתיחה שלך היתה כאילו אטרקטיבית –"שישה בעלי חיים בבית אחד, בואו נראה איך זה עובד", הבעיה העיקרית היא שלא תיארת דרמה. בשביל למשוך אותי להקשיב, פתחי בדרמה. הסיפור הוא למעשה קרע בין אח ואחות, זה לא בא לידי ביטוי בפיצ'. אני מצפה לסיפור על מערכת יחסים בין שני אחים. כשאת פותחת במצב ויזואלי ("דמיינו…") אני מתקשה להיכנס לסיפור. בשתי הדקות הראשונות מתחילת הפיצ', מהות הסיפור כבר צריכה להיות באוויר. צריך לדעת לספר סיפור מלא ולא להראות רק תמונת מצב. אחרי הפיצ' שלך עדיין נותרנו בלי סיפור. תיאור דמויות זה שולי. החשוב ביותר הוא להצליח לגעת בלב, לפרוט על מיתר, תני משהו שאזכור ואוכל ללכת איתו הביתה. מה שאני זוכר הוא שתי לסביות ומתנחלים, זה לא דבר טוב להשאיר.
אסף: לומר "דמיינו לעצמכם" זה בסדר, כל עוד מיד אחר כך מגיע הערך הסיפורי, אחרת השומעים יאבדו קשב. אם לא סופקה המסגרת, זה אבוד. התמקדי בדמות אחת מובילה כך שאוכל ללכת איתה. אחרי שתסיימי, אני אשאר עם הדמות שקרה לה דבר מדהים, ולא עם דילדו בצורת תירס.
דבר נוסף שהיה חסר הוא הזווית האישית שלך. נקודת ההנחה היא שהכל כבר סופר, אך מה שמבדיל בין הסיפורים הוא נקודת הראייה האישית של הסיפור. כשאני מתייחס לפיצ' שלי, אני מדמיין שהוא כל כך גרוע שבטח יהיו עוד ארבעה אנשים עם אותו רעיון, וכך אני חושב איך בכל זאת אצליח להבליט דווקא את הסיפור שלי, עם ייחוד וטוויסט שלי. במילים אחרות, להוכיח שאני שונה, שהזווית שלי שונה.
בשורה התחתונה, כשאתה מציג פיצ' אתה עומד מול אנשי מקצוע אכזריים ולכן חייב להיות ברור. אם מדובר בפיצ'ר, חייבים להיות לו התחלה, אמצע וסוף ברורים. סיפור של פיצ'ר נוהגים לסגור, גם במסגרת פיצ', ולא להשאיר את הקהל במתח לקראת הסרט המצולם.
רויטל: למה אתם מתכוונים כשאתם שואלים למה אני עושה את זה? למה זה מעניין אותי?
רני: צריך להבין שאתה ניצב מול מפיקים שהולכים להשקיע בפרויקט, הם רוצים וצריכים לדעת בדיוק במה מדובר; לאיזו מחלקה יוכלו לשייך את הסרט ואיך הוא מסתיים.
אילת שנהר: "טאטו-עים" (סדרת דרמה)
אילת למדה תסריטאות ותוך כדי לימודיה פיתחה סדרת דרמה בת 13 פרקים אותה תציג.
"חשבתם פעם אילו סיבות בעולם יש לאנשים להתקעקע? איך מחליטים איזה איזור ראוי לאיזה סימן? ואם המתקעקע מבין שהוא רוצה לשכוח את זיכרון הקעקוע או אולי לעורר דברים?"
סיוון היא אומנית שהתמסחרה, מקדימה את משבר גיל הארבעים, מפוטרת בזמן חופשת לידה ועוברת מסע של יקיצה, אהבה, בגידה ותעתועים דרך עולם הקעקועים שחושף בפניה בונו, בחור צעיר ומיוסר אשר עלה מצ'ילה בעקבות אהובתו שנפטרה לאחר שעלה. זהו שילוב בין כמה עולמות, הרפרנס שלי הוא "עמוק באדמה" פוגש את "ניפטאק". הסדרה מתרחשת בסטודיו של בונו, זו הזירה האומנותית בחיבור שלהם – הפערים והדמיון בין שני העולמות של סיוון הבורגנית אל מול עולם הקעקועים היצרי. בהמשך היא הופכת למקעקעת בעצמה ובעלה מציב לה אולטימטום להתנתק. הסדרה עוסקת ברצונות גלויים וסמויים של אנשים, בבחירות שהשפעתן מקועקעת ומשנה את חייהם לנצח. בכל פרק מגיע מישהו חדש שמעוניין בקעקוע ומתחיל מחול משולב. מלבד בונו וסיוון, ישנו יונתן, בחור אשר עושה עבודת מחקר על סמלים וארכיטיפים וחוקר על הקעקועים. ישנה גם אלכס, מזכירה חסרת ישע ונוירוטית, היא האתנחתא הקומית שמקדמת את העלילה. כל פרק נפתח באורח מבחוץ שמעוניין בקעקוע ועובר מסע משותף עם הדמויות. יהיו אנשים מפורסמים בדמות עצמם, ויש קונפליקטים חיצוניים; האיום של סגירת הסטודיו אל מול הדרמות בין בונו וסיוון ואהבתם."
אילת שנהר ורני בלייר
אסף: "יש לך קעקועים?"
אילת משיבה כי יש לה שלושה, שעשתה בגיל מאוחר יחסית, האחרון מלפני חודש.
אסף: אני אתחיל עם הקהל, מישהו יכול לספר לי על מה הסדרה?
נענות שתי תשובות מן הקהל, כמעט זהות – אישה במשבר גיל אשר בורחת אל הקעקועים ומוצאת ריגוש אצל בחור דרום אמריקאי.
אסף: אני שמח ששניכם אמרתם אותו דבר, בדיוק ככה הייתי רוצה שתתחילי את הפיצ', בלי שננחש. דמיינו שאתם יושבים בפאב עם חבר ומספרים לו על הסדרה. אף אחד מהקהל לא דיבר על קעקועים, למרות שאילת כבר חצי שעה מדברת עליהם. כשאתה רוצה להלאות חבר עם רעיון לסיפור בזמן שאתם יושבים לבלות, באופן אוטומטי התחלת הסיפור תהיה ברורה ומושכת, כך שהחבר ימשיך ויתעניין. לפני תיאור המקעקעים, והחותם שמשאיר הקעקוע עצמו, היית צריכה לתאר לי בשורה אחת מלכתחילה את סיפור המסגרת. דיברת על משבר אך הוא לא בא לידי ביטוי, זו אפילו נשמעת סדרה אופטימית ושמחה – יש לה מאהב, עולם סוער, בעלה כועס על הקעקועים אבל לא על הבגידה? את צריכה לתאר לי למה זו דרמה.
תגידי משהו שלא שמענו אף פעם קודם. הנחת היסוד צריכה להיות שכולם מכירים את עולם הקעקועים, צאי מנקודת הנחה שמה שאת אומרת לא מעניין, ולכן את חייבת להגיד משהו מעניין על קעקועים, זווית חדשה שלא חשבנו עליה אף פעם. היה משהו שלא דיברת עליו בפיצ' – ההתמכרות לחופש המוחלט.
רני: את נכנסת לעולם מיוחד ויצרי, אנשים עושים קעקועים מכל מיני סיבות. אני דווקא חושב שזה דומה לפורמט אחר – "האוס", כל פרק נפתח במקרה אחר ולא משנה לאן קו העלילה הדרמטי של האוס הולך, זה תמיד נפתח בשחקן לא מוכר שחוטף משהו ואיתו נכנסים לבית החולים. כשאת ניגשת לפיצ' על סדרה שעוסקת בעולם הקעקועים, פתחי עם משהו שכל מי שיקשיב יגיד – אני רוצה את זה אצלי! לדוגמה, בחורה בת 16 יורדת במדרגות תחת שלט עליו כתוב "טאטו-עים", היא רוצה לקעקע עין שלישית על המצח. פתאום יש קונפליקט, זה לא פשוט לעשות לילדה בת 16 עין שלישית – היא קטינה, מאיפה היא באה? לאן הולכת? זה מעניין! כמו "האוס", פתחי עם מקרה ואז מיד תוכלי לפרוש את ארגון הסיפור כולו.
קעקועים זה אינדיבידואלי וסקסי, התחילי עם זה. הפיצ'ינג שלך היה קרוב יותר במהותו לתוכנית ריאליטי על קעקועים, ולא לסדרת דרמה עם דמות ראשית. זו תרבות מרתקת עם היסטוריה, אני רוצה שתכניסי אותי אל עולם שאני לא מכיר.
בכל מקום בו תעשו פיצ' אתם תהיו אחד ממאה, התבלטו.
רוני אלמוג: "העברה דו ריבועית" (סדרת דרמה)
"אנו נמצאים בקליניקה של פסיכולוג. המטופל היושב שואל שאלות לא נורמליות. למשל הוא שואל אם יש לפסיכולוג סיגריה, ולא כי הוא מעשן, אלא כי הוא נכווה בעבר מפסיכולוג מעשן, או מפסיכולוג שענה לטלפון באמצע. הפסיכולוג הנוכחי לא מעשן ולא עונה לטלפון, הטלפון שלו מנותק. מה יקרה אם המטופל יתאהב בו? הפסיכולוג יגיד שזו העברה. הפסיכולוג לא בטוח בזה, יכול להיות שתהיה העברה נגדית עד שהם לא ידעו מי אוהב את מי ולמה. כל פרק יספר סיפור אחר, הדיאלוג יהיה בין שתי דמויות חדשות אשר ישוחקו ע"י אותם שחקנים, רק הדמויות שונות; אבא ובן, חתן כלה וכו'… יהיו מאפיינים סגנוניים דומים ותמיד יהיה פינג-פונג של חוסר ביטחון, כך שאולי בכלל כל מה שקורה זה לא טיפול, אלא משחק תפקידים בין בני זוג. זוגות שניסו הכל, ואינם מפסיקים לנסות."
רוני אלמוג
אסף: אני מצטער אבל יש סדרה כזאת, היא נקראת "הייר". וגם "בטיפול" נשמע לי דומה.
רני: אני מאוד אוהב את זה, קודם כל את הפיצ'ינג – הוא היה טוב, מעניין, עם הומור, מדויק וצנוע." הצלחת להעביר מסר משעשע, מראש הבנו מהי האווירה בסדרה ולאן היא הולכת. להבא, כיוון שבישראל לא מחבבים פורמטים דומים, לא הייתי מתחיל עם הפסיכולוג כי זה מיד מזכיר את "בטיפול", הטוויסטים עם הדמויות שונים ולכן טובים.
אני חושב שזו סדרה אינטרנטית של 7 דקות כל פרק. יש פה המצאה מאוד מעניינת, אני לא חושב שהיא תתקבל בטלוויזיה. אלו יכולות להיות שבע דקות של דיאלוג מזוקק, מדויק ומצחיק. האינטרנט רעב לזה ומסוגל לשאת סדרה כזו – קטנה ועם סיפור. הסיפור שלך מתקדם וחדשני גם מבחינת פורמט וגם הפקתית, עשה שלושה פיילוטים ותרוץ עם זה, באינטרנט הפידבק הוא מיידי. אתה יכול גם לנסות לגשת לפסטיבלים שמקבלים פורמט אינטרנט.
אסף: היתה חסרה לי דרמה, כלומר נראה היה שאתה אומר "סמוך עלי זו מערכת מורכבת ומתפתחת", ואני לא נוטה לסמוך בקלות. אני צריך להבין מה קורה בדרמה, משהו זז, משהו מתקלקל. לא הבנתי אם זה מתחיל טוב ונגמר רע או ההיפך, לא קלקלת או תיקנת במהלך הפיצ', אולי מישהו מהם מפסיק לשתף פעולה? הסיפור עצמו חסר לי, יש פורמט טוב ואידיאולוגיה, אבל חסר הסיפור.
יו"ר איגוד התסריטאים עמית ליאור מצטרף לשיחה מן הקהל: כשניגשים לגופי שידור, צריך לגשת עם פורמט קיים. צריך לכוון לפורמט קיים כך שגוף השידור ידע מה עומד מולו. ברגע שאתה שובר את המשבצת הקיימת, תוכל לעשות זאת רק באינטרנט. אי אפשר לכפות משבצת שלא קיימת, זה עניין של שיבוץ המשדרים בטלוויזיה. אף זכיין לא ייכנס לפינה שאין לו והסיכוי שיעשו מיני סדרה כמעט ולא קיים. כוונו את הפורמט לפי הזכיין אליו אתם ניגשים, זו חשיבה מקצועית וחשוב לדייק בה. יתרון נוסף באינטרנט הוא שהזכויות נשארות שלך, אני מציע לכם בכלליות לחשוב בכיוון אינטרנטי, יום אחד יומצא מודל כלכלי גם לזה.
גדי פיטרמן: "פיסדיניה" (סדרת דרמה)
גדי הוא תסריטאי ושחקן, למד קולנוע בירושלים. "פיסדיניה" היא סדרת דרמה קטנה שזכתה במענק ממיזם ירושלים, וכרגע נמצאת בשלב החיפושים אחר מפיק שותף.
אני אדם עם בעיה, כל הנשים שני מכיר חושבות שאני נורא חמוד. אני כותב סדרה שבה יש נשים שעזרו לי לפתור את הבעיה. היא מתחילה עם ברוריה, יועצת בתיכון שיוצאת לשנת שבתון ומחפשת אחר ממלא מקום. אמיתי, סטודנט תמהוני לעבודה סוציאלית, בן דמותי, נכנס כמחליף. במהרה אמיתי מרגיש מרומה, הוא חשב שיחזור לתיכון, יחווה חוויה מתקנת ויעזור לתלמידים נכשלים. במקום זה הוא שק חבטות. ברוריה מתקשה לשחרר ממקומה ומאשימה אותו בכל דבר.
כל הסדרה סובבת סביב הדרך למציאת האישה. מי שמונעת מאמיתי להיכנס לדרמה היא מיקה, שכנתו של איתי, סטודנטית לעיצוב אופנה בבצלאל. הוא מתבאס שהיא נענית למחזרים כל פעם מחדש. היא יצירתית וסקסית אבל כשהיא מגיעה לגיל 29 היא צוברת מרירות וקילוגרמים עודפים, איתם תתמודד. קרן, היא שותפתו לשעבר של אמיתי בדירת שותפים, היא נבזית וכשאמיתי ינסה למצוא שותף מחליף לדירה, היא לא תיתן לו להיפטר ממנה. זהו סיפור אהבה, חמוץ מתוק ומצחיק המסופר בקולו של אמיתי – ממלא המקום, ספק מתבגר ספק מבוגר, והפער בין החיים הסטודנטיאלים וחלומותיהם לבין מציאות ירושלמית יומיומית מאכזבת ואפורה. הפורמט הינו שישה פרקים בני 30 דקות.
רני: כשבאתי למיזם ירושלים עם "שביתה", נכנסתי ומולי ישבו ארבעה תל אביבים ואומרים לי: "קראנו את הטריטמנטים, זה מרגש, אבל מה ירושלמי בסדרה הזאת?" עניתי להם "הכסף שלכם" וקיבלתי תשובה חיובית אחרי שבוע. תמיד תהיו אמיתיים. מה אומר שם הסדרה?
גדי: "פיסדיניה" הוא כינוי לפסגת זאב, עברנו לשם כשהייתי בכיתה ה' ומאז חיי השתנו ללא היכר. הסדרה מתרחשת בפסגת זאב והתיכון הוא "רנה קסין". הסדרה לא מתרחשת בתיכון, אלה מראה אפיזודות של דמויות סטודנטיאליות.
רני: הבעיה שלי היא שהוא לא הפסיק להיות חמוד לאורך כל הפיצ'. חיפשתי את החצר האחורית שלו – החרדות, ההתמודדות הקשה, חיפשתי משהו ירושלמי. דיברת על משהו שמאוד נגע לי – גידלתי זקן כי נשים חושבות שאני חמוד. אבל שם נשארת, לא הרגשתי שהדמות מתפתחת, זה הרי עולם שהוא לא תל אביבי, אפילו משהו בו דומה ל"אמריקן ביוטי". זו עיר הקודש – כשאתה חופר בפנים זה בית משוגעים. חשוב להכיר את הדמות כשאתה מציג את הפרויקט, הסיפור יכול להיות אזוטרי אבל הדמות צריכה להיות מדויקת, בעיקר כשאתה מעיד שהיא בת דמותך. "שים את הקרביים שלך על השולחן, שיהיה לך את האומץ להגיד את שעל ליבך, עד הסוף בלי פחד ואז הדמות הופכת אמינה וחזקה. אתה מגיע עם תחקיר עצמי של 36 שנה, חבל, זה שווה את זה.
אסף: אני חוזר לדבר על הטכניקה של הפיצ' כי היא עמדה בעוכריך וזה קורה להרבה שחקנים. אתה מקריא פיצ' ומשחק אותו תוך כדי, וזו בעיה. למדת אותו בעל פה, אך ניכר שאתה יושב ומקריא. שוב אחזור לדוגמת החבר בפאב, אתה צריך להתגבר על הרעש מסביב ולהצליח לעניין – ברגע שאתה מדקלם אובדת כל התשוקה, זה הופך שטוח ואני לא מבין מה מעניין אותך בסדרה הזו.
הצעה שלי – לכתוב את הפיצ' ואז לזרוק אותו ולספר עליו לכל מי שמוכן לשמוע. לאט לאט, אתה תראה היכן נאבדת ההקשבה וכך תגלה מה חשוב ומה פחות חשוב, על מה אתה מוכן לוותר והיכן לשים את הדגש. כשאתה מבין מה חשוב אתה מגיע לעומק הסדרה. אני מרגיש מרומה כיוון שחשבתי שתאמר משהו אמיתי מבפנים ובסוף הרגשתי שזה היה טריק להכניס אותי פנימה. מעבר לכך, בזבזת המון זמן על תיאור אקספוזיציה, מבחינת דינמיקת היחסים של הדמויות, היועצת תופסת המון מקום, היו מספיקות שלוש מילים עליה, ומיד להיכנס לסיפור.
רני: זו סדרה שאין בה שום דבר חדש, מה שאומר שאתה צריך להמציא את ה"איך" בתוך ה"מה". ה"מה" הוא סיפור אהבה בין שני שכנים, זה שחוק ואתה רוצה בכל זאת למכור אותה, אז תשנה. תתחיל בסצנה בה הוא סובל מכמה שהוא חמוד, זה אנתרופולוגי ומעניין. נקודת מבט של גבר היא מעניינת. הייתי רוצה לדמיין סצנה גברית כזאת, משהו שלא אשכח על הסדרה שלך. בנוסף, נחזור שוב לעניין הסוף, לא תיארת איך הסיפור מסתיים. אתה צריך לדעת לאן אתה הולך בסוף.
אסף: בעונה השלישית הוא נכנס לכלא וכולם אומרים לו שהוא חמוד.
ליאור כפיר רפאל: "השוחטים בסרי לנקה" (פיצ'ר)
ליאור הוא תסריטאי ובמאי, כותב הומור לטלוויזיה מזה 12 שנים, נשוי ואב לארבעה ובעיקר רואה עצמו כגולש גלים בפוטנציה. זהו תחביב שגילה בגיל 34.
"זוהי קומדיה בת 90 דקות. החיים של שחר בן שמעון לא קלים, הוא אב לתאומים שהוא אוהב, נשוי לאישה שהוא לא כ"כ אוהב ששמה רזית [בנקודה זו הקהל ביום העיון פרץ בצחוק גדול שנמשך זמן רב], ועובד בעבודה שהוא שונא אצל בוס שהוא מתעב בחברה לחומרי בניין. הבוס הוא במקרה גם אבא של אשתו. בעקבות אולטימטום שאשתו מציבה לו, הוא נאלץ להפוך לאדם רציני, לעבוד בחברה ולוותר על גלישת גלים. הוא מוצא את עצמו פותח את החנות בשש בבוקר עם תור של זקנים שלא יכולים כבר לחכות לקנות דיבלים. יום אחד, פנחס חברו המציל מותקף ע"י נחיל מדוזות והוא וחבריו הגולשים מבטיחים למלא את בקשתו האחרונה ולקבור אותו בחוף האהוב עליו. הבעיה היא שהחוף בסרי לנקה ועוד שלושה ימים שמעון יחגוג ארבעים ויצטרך להיות נוכח במסיבה הגרנדיוזית שאשתו מארגנת. הוא מאכזב את חבריו ופנחס נקבר בבית קברות בחיפה.
שחר, המכונה בפי חבריו "שכטה", נראה עומד בטוקסידו באולם, מדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, וגוסטב חברם מתעלף כשמודיעים לו שהוא מקבל סניף חנות לנהל במודיעין. בתחושת מיאוס משותפת, הם מחליטים לחפור החוצה מהקבר את פנחס ולטוס לקבור אותו בסרי לנקה. [זהו הפרמיס הבסיסי. הפיצ' שהציג ליאור ממשיך לתיאור ארוך ומפורט של שלבי העלילה השונים]
ליאור כפיר רפאל
אסף: מה שמנע מהפיצ' הזה להיות מושלם הוא אורכו הבלתי נסבל. חבל, היינו שלך, אבל באיזשהו שלב פשוט הרגזת אותי, אמרתי די! חסרה לי מאוד גלישת הגלים עצמה, ורציתי שבסוף הם יגלשו כמו שלא גלשו אף פעם, אבל סיימת עם המדורה. אבל אם אתה עושה פיצ' לקומדיה חשוב שתדע להצחיק, ובזה הצלחת.
רני: הפיצ' צריך להיות קצר יותר, אבל הוא כן היה מצחיק, וזה קונה את השומע. הייתי שמח לביים את זה. מעבר לזה, שחר הוא הכי צעיר בגלישה, לא? ובגלישה האחרונה בסרי לנקה הוא מנצח. תדגיש את זה – המשחק האמריקאי הקלאסי. בשנים האחרונות התוכן הישראלי קפץ מדרגה, חברות אמריקאיות מחפשות תכנים והטלוויזיה הישראלית מוכרת פורמטים. כוונו לשם, תרימו את הרף בפיצ', תהיו חיה מוזרה.
עמית ליאור: יש כל מיני אופנות בטלוויזיה, "תביא לי כמו בטיפול", "תביא לי כמו פרשת השבוע", אבל יש דבר אחד שלא משתנה ותמיד מחפשים – קומדיות. סיטקום זה פורמט זול ואפשר לעשות חמישים או שמונים פרקים, וכל מי שיש לו את הכישרון לזה נמצא ביתרון יחסי.
מתוך שאלות הקהל:
האם ככה פיצ'ינג עובד? לא כדאי להביא תמונות או חומר ויזואלי?
רוב הפיצ'ים הם כאלה. הכי חשוב ללקטורים לראות מי אתם. אתם תתמודדו בכמה תחנות, מול לפחות עשרה אנשים שיסננו את התוכן שלכם, לכן הכי חשוב הוא לדייק בסופים של הסיפורים שלכם והביטחון העצמי שאתם מפגינים. האם אתם כיוצרים מסוגלים לעשות 13 פרקים בסכום הכסף המסוים, כי אם לא, זה כישלון אישי של המפיק המשקיע. בגלל שההחלטות תלויות בתקציב, ככל שתפגינו יותר ביטחון כך הצד שמנגד ירצה להמר עליכם. אתם לא נותני שירות, אתה יוצר ואמן ויש לך אג'נדה וביטוי עצמי, תראו ביטחון. תראו שנייר של שלושה עמודי פיצ' יכול להפוך לסדרה שלמה.
האם גם בסרטי קולנוע צריך לגלות את הסוף?
בוודאי, אין צורך או סיבה להשאיר במתח כיוון שאלו החלטות של מיליוני שקלים, אתם חייבים להסביר מהו המוצר. רוברט מקי מדבר רק על סוף. אם אני לא אדע מה הסוף של הדמות, לא יהיה לי מושג אם ואיך היא משתנה. אל תנסו למתוח את האדם שיושב בקומה חמש עם ערימה של הצעות. זה סיוט, הוא קורא כמויות מטורפות של חומרים. היום לא עובדים בלי עורך תסריט, אפילו במאי צעיר מקבל במאי חונך, כולם מפחדים מכישלון ומהפסד כספי.
מומלץ לקרוא גם את הרשימה הקצרה של עצות להכנת פיץ' מוצלח, שהכינה התסריטאית אסתי נמדר-תמאם לאחר יום העיון הקודם של איגוד התסריטאים בנושא.
