חלק ראשון: מיפוי וסקירת גופי התוכן לילדים ולנוער בישראל | הרצאה מאת רני מגר | סיכום: סיון דוידוב
את יום העיון פתחה והנחתה התסריטאית וחברת הנהלת איגוד התסריטאים אסתי נמדר תמאם, שציינה כי נושא היום קרוב לליבה אישית, וכי בשנים האחרונות נפלה בחלקה הזכות לכתוב "די הרבה" לילדים. עוד ציינה כי כשהיא אומרת "די הרבה", היא מדברת על שבע עונות של סדרות שונות לילדים ("אליפים", "מבצע קיפוד" ועוד) בתפקידי כתיבה, עריכה, פיתוח תוכן ועוד. משמעות הדבר, לפיה, היא שבעולם הכתיבה לילדים כמות העשייה היא אדירה. בעולם הכתיבה למבוגרים ביכולתו של תסריטאי לכתוב עונה אחת של סדרה בארבע שנים (במקרה הטוב). לעומת זאת, בעולם הילדים ימצא את עצמו התסריטאי עם מאות שעות כתובות בזמן קצר ביותר.
בעיניה, בתחום הכתיבה לילדים שליחות ואחריות גדולה, ואכן יום העיון כולו היה בסימן אותה זכות שדיברה עליה בתחילתו. התחושה המתקבלת (כמו גם המילים המפורשות) היתה כי כתיבה לילדים היא כתיבה בעלת ערך מוסף רב – של נתינה, של אחריות, ואפילו של מוסר ושל חינוך.
מנחת יום העיון, אסתי נמדר תמאם (צילום: לילך פינקלברג)
מיפוי וסקירת גופי התוכן לילדים ולנוער בישראל
הראשון להרצות ביום העיון היה רני מגר. מגר הוא במאי ועורך תוכן במגוון גדול של ערוצי ילדים מזה 15 שנים (ערוץ הילדים, לוגי, הופ, לולי ועוד) וכיום הוא סמנכ"ל התוכן של קבוצת "הופ" (בה נכללים הערוצים הופ, לולי, ו"הופ ילדות ישראלית"). הוא הציג סקירה של עולם התוכן הטלוויזיוני לילדים בישראל, עולם שהוא גדול, עשיר ומורכב למדי. הוא אף ציין כי הכתיבה לילדים מושכת אליה מספר מאוד מצומצם של אנשים, בעלי תכונות אופי מאוד מסוימות.
נכון לשנת 2011, 1,200,000 ילדים בישראל הם צופים פעילים (בשנה). לשם הבנת סדר הגודל, רק בשנה האחרונה היו בישראל מעל ל-160,000 לידות. כלומר, קהל היעד הזה לא נגמר, ולהפך – הוא מתרענן ומתחלף. עבור תסריטאים, יש לכך משמעות נרחבת. ילד ישראלי צופה בטלוויזיה 3.5 שעות ביום בממוצע. הנתון מתייחס אל גילאי 15-0, אך מגר טוען שבעצם אין דבר כזה באמת. אין קשר בין צופה תיכוניסט לבין צופה פעוט בין שנתיים. יש הבדלים משמעותיים, שהם מעבר לסטטיסטיקה היבשה. נתון נוסף שקשה להתעלם ממנו הוא שבקטגוריות מסוימות שיאני העולם בזמן צפייה בטלוויזיה הם הילדים הישראלים.
חברות הכבלים והלוויין כמו גם הטלוויזיה החינוכית מחויבות על ידי הרגולטור להפנות אחוז מסוים מהתקציב להפקות מקור לגיל הרך, לילדים ולנוער, והתקציבים הם גבוהים יחסית. נתוני ההשקעה בשנת 2010 מראים כי ב-HOT הושקעו 43 מיליון ₪ בהפקות אלו, ב-yes כ-35 מיליון ₪, ויחד עם הטלוויזיה החינוכית מגיעה ההשקעה הכללית לסדר גודל של 85 מיליון ₪ בשנה.
מעניינת במיוחד היא העובדה שתחת מגבלות הרגולציה נדרשו ויכלו הגופים להשקיע פחות, ובפועל השקיעו יותר. כלומר, הצורך עלה על הרגולציה, ובצדק. כל מי שיש לו ילדים בבית יודע שבשעות מסוימות הם השולטים בשלט. הדבר מתבטא משמעותית בנושא של שירות ה-VOD, בו ניתן לראות באופן מיוחד איך הילדים שולטים על הצפייה בבית (רוב התכנים המוזמנים הם תכנים לגיל הרך, ילדים ונוער, ואלה זכו אפילו לערוץ VOD נפרד משלהם).
הרצאתו של רני מגר (צילום: לילך פינקלברג)
בישראל פועלים היום מעל 15 ערוצי ילדים (נתון שלא כולל בתוכו את יס 5 והוט פאן – סרטי משפחה וילדים). מיפויים הוא לפי גילאי קהלי היעד, נתון שמדגיש את הניואנסים הקטנים של "מה נכון" לכל גיל, בהם צריך לשלוט ואותם יש להכיר כשכותבים. חלוקה זו אינה "אקדמית" אלא היא החלוקה של מגר. באופן כללי, אומר מגר, למעוניינים בכניסה לתחום זה מומלץ פשוט לשבת ולצפות בערוצים השונים, גם אם בשלב זה של חייהם אין להם ילדים בבית.
ערוצי פעוטות – למעשה ישראל היא חלוצה בתחום זה. ערוצי הפעוטות שנוסדו בישראל הם המובילים בעולם:
• לולי (שייך לקבוצת "הופ", נמצא בחבילת הילדים של HOT)
• בייבי (מבית "טלית הפקות", שנקנו ע"י רשת "פוקס" העולמית ומשודרים היום בכ-100 מקומות שונים בעולם)
• הופ ילדות ישראלית – ערוץ פרימיום, ערוץ נישה – מוזיקה לילדים.
ערוצים אלה מיועדים לגילאי 6 חודשים עד 3 שנים ולוח השידורים שלהם מורכב בעיקר מסרטי אנימציה, בובות, שירים ומשחקי הפעלה. הסגמנטים מאוד קצרים, עוסקים במושגי יסוד (צורות, צבעים, בעלי חיים) ומוצגים מנקודת המבט של הפעוט – שבגיל הזה עדיין מאוד עסוק בעצמו. על כן גם העיסוק בתכניות הוא בחוויות שקרובות ומצומצמות לעולמו ולסביבה המוכרת לו.
הסדרות שמשודרות בערוצים אלו יכילו בדרך כלל כ-26 פרקים, באורך של 5-7 דקות.
שוק ערוצי הפעוטות עוסק בתחומים אוניברסליים (צורות, למשל, הוא תחום שאינו תלוי שפה או תרבות בהכרח. תינוק בישראל וגם תינוק בכל מקום אחר בעולם ישמח לצפות בפרק על צורות ב"בייבי איינשטיין"). על כן יוצרים פורמטים שקל מאוד לדבב אותם, בעלי קווי עלילה פשוטים. בסדרות הללו הכול איטי, והעולם המוצג הוא עוטף, פתוח, מוגן ומתוק.
תכניות לדוגמה: "הצבעים של קשת", "צ'ארלי והמספרים", "טלאטביז", "פוקיו".
ערוצי Pre School – מיועדים לגילאי 3 עד 7 שנים:
• הופ (חבילות הבסיס ב-HOT וב-yes) – ערוץ ה-Pre School הוותיק ביותר, והוא בעצם הראשון מסוגו בעולם.
• בשנתיים האחרונות נוספו גם ניק ג'וניור (בחבילת הילדים של HOT) ודיסני ג'וניור (ערות פרימיום ב-yes) – ערוצי פרימיום, ערוצי הקטנטנים של ניקלודיאון ושל דיסני בהתאמה.
• ג'ים ג'ם – ערוץ המשדר תכנים מאוד "חזקים", באנגלית וברוסית בלבד. יוצא דופן בקטגוריה הזאת והקודמת, אחת המטרות שלו היא לפנות להורים שרוצים שהילד שלהם ישמע אנגלית או רוסית.
• ספארי קידס (של קבוצת "טלית") – ערוץ חדש שעלה השנה. מתמקד בנושאי טבע ובעלי חיים.
• הטלוויזיה החינוכית (יכולה להתאים לכל אחת מהקטגוריות) – בשעות הבוקר משודרות בעיקר תכניות רכש. ספקית התוכן לילדים היחידה בחבילה של "עידן +". בגזרת הפקות המקור הז'אנרים העיקריים הם פחות אנימציה, מסיבות ברורות, והרבה תכניות אירוח באולפן עם אורחים רלוונטיים לילדים כמו טוביה צפיר, למשל.
ז'אנרים עיקריים : תוכניות אולפן בהשתתפות אמני ילדים, בובות, אנימציה, תעודה לגיל הרך.
יש מחסור גדול בכותבים לז'אנר הזה. מוצגים בו נושאים הקשורים בסביבתו הקרובה של הילד: תהליכי חיברות, למשל. אורך התכניות נע בין 5 ל-11 דקות, אבל יש גם תכניות של 22 דקות, בעיקר תכניות רכש. העלילה נפתחת ונסגרת בכל פרק. אין הרבה עלילות משנה ובדרך כלל יש גיבור או שניים דומיננטי/ים. על פי רוב לתכניות האלה יש קוריקולום ברור, ערך פדגוגי , מטרה וכוונה. מטרתן אינה בידורית בלבד, יש בהן מוסר השכל ואיזושהי פוליטיקלי קורקטיות ורצון לחנך. ישנו אלמנט ה"משחק" מול ההורים – מצד אחד הרצון להשפיע ולהביע אג'נדה, ומן מצד השני הרצון לכבד את המקום של ההורים ולא להתערב להם בחינוך. כך למשל כן נבחר ילד שאוכל סלט פירות ולא ילד שאוכל שוקולד, גם כי זה בריא יותר וגם בשביל לא לסתור את ההורים שלא מעוניינים שהילד שלהם יאכל ממתקים (אין הורים שלא ישמחו שהילד שלהם יאכל פרות או ירקות). מגר, המאמין בעצמו בגישה הזאת, אומר כי ההורים יחליטו בעצמם איך להתייחס לדברים (ובמילים אחרות: לא בכל תחום או סוגיה ניתן להתערב או להכריע דרך התכניות האלה).
עוד דבר שמאפיין את הקטגוריה הזו הוא זיהוי העובדה שבגן (טרום ביה"ס) הבנים משחקים עם הבנים והבנות משחקות עם הבנות. על כן ישנן תכניות "לבנות" ותכניות "לבנים". זהו נושא מובהק ברמת הכתיבה והפיתוח.
תכניות לדוגמה: "רחוב סומסום", "הסוד של מיה", "רינת ויויו", "דורה", "סמי הכבאי".
ערוצי כיתות א-ד:
• ג'וניור – ערוץ פרימיום, שאינו מחויב להפקות מקור. משדר סדרות רכש קלאסיות מילדותם של ילידי שנות ה-80 בעיקר: "הלב", "פינוקיו", "המומינים" וכו' (אבל גם את "קופיקו" הישראלית, לדוגמא).
• לוגי (חבילת הילדים ב-HOT, ערוץ פרימיום ב-yes) – מתמקד בנושאים של מדע וטבע. תכניות אולפן בשפע. כאן כבר משודרות סדרות בהמשכים דוגמת "מבצע קיפוד". הפרקים ארוכים יותר, בני 15-20 דקות. מבחינת התסריטאים הדבר מאפשר טווח תמרון רחב יותר. מבנה העלילה מורכב, ישנן יותר דמויות.
תכניות לדוגמה: "מבצע קיפוד", "בית הספר למכשפים", "המובילים".
ערוצי ילדים ונוער – גילאי 6 עד 14 (לא מוחלט). כשם שבחיי המשפחה האחים הגדולים "חוטפים" לאלה הקטנים, כך גם ברמת תקציבי הפקות המקור:
• ערוץ הילדים – קצת שונה בקטגוריה הזאת, היות ובתפיסה שלו הוא היה ערוץ ברודקאסט, ושידר להרבה גילאים. הנתון הזה כמובן השתנה עם השנים. זהו הערוץ הוותיק ביותר, והוא נמצא בחבילת הבסיס בכבלים ובלוויין. גם מבחינת התקציבים המופנים אליו הוא במקום הראשון.
• דיסני וניקלודיאון – ערוצים בינלאומיים. הפקות אנימציה, דרמה וסיטקומים מאוד מושקעות. חשוב להבין שבשוק הזה, ההבדל בין רכישת סדרה מחו"ל (שהיא בדרך כלל יותר מושקעת ויותר מתוקצבת) לבין לייצר סדרה, הוא ההבדל שבין אלפי דולרים (לקנייה של סדרת רכש), לבין מאות אלפי שקלים עבור הפקת סדרה פשוטה יחסית, ומיליוני שקלים לסדרות דרמה מושקעות יותר.
ז'אנרים בולטים: דרמה, סיטקום וריאליטי. – כיום, כמעט לכל פורמט שהומצא לעולם הילדים יש התכתבות מאוד חזקה ומוחלטת עם עולם המבוגרים.
לקטגוריה זו צפוי להצטרף בקרוב ערוץ חדש מיוזמתו של חיים סבן.
תכניות לדוגמה: "הפיג'מות", "גאליס", "אליפים", "יומני החופש הגדול", "ששטוס", "שטותניק".
• VOD – נחשב היום לגוף תוכן לכל דבר, כולל תוכן ייעודי רב שמופק ספציפית עבורו. מתמקד בעיקר ב-Pre School. הרבה כסף מושקע בהפקות הVOD-, ולכן הוא מקור להרבה עבודה.
תכניות לדוגמה: "רינת ויויו בעולם", "שי ורועי", "קופיקו", "המכולת של דוד חיים", "מיקמק".
רני מגר (צילום: לילך פינקלברג)
לסיכומו של עניין, החלוקה שמציע מגר מלמדת שבתחום הגיל הרך, הילדים והנוער יש המון מקום לכתיבה ולהתמקצעות. זהו ז'אנר, ולכן לא דומה לכתיבה אחרת. מי שמתחבר אליו יהנה מארבעה יתרונות עיקריים, להשקפתו:
• הבוחרים בכתיבה לילדים הם אופטימיים, סקרנים ותמימים. בעולם הילדים הציניות לא קיימת ואין לה מקום.
• הכותב מקבל זכות להיות חלק מעולם התוכן של ילדיו – חוויה שהיא בין דורית.
• גם במרחק שנתיים או יותר יוכל לראות את התכנים שיצר בשידורים חוזרים – תופעה שכמעט ולא מתקיימת בעולם הכתיבה למבוגרים.
• יצירה עבור הקהל הטוב ביותר בעולם – זהו קהל שבאמת ניתן להגיע אליו ולהשפיע עליו. נסו לחשוב על עצמכם – ועל המקום בחייכם הבוגרים שתופסים התכנים שצפיתם בהם בילדותכם.
בשלב זה פנה מגר לשאלות מהקהל. שאלה אחת שנשאלה היתה – מדוע לא התייחס אל הגילאים שמעבר ל-14-15 – בני הנוער. מגר ענה כי הם לא פלח שוק שונה ממבוגרים. בגילאים אלה, על פי רוב, יצפו אולי בסדרות מערוץ הילדים, אך לא באופן סיסטמטי המצריך יצירת תכנים נפרדים.
שאלה נוספת עסקה בעניין ההכשרה לכתיבה לז'אנר. מדוע לא ניתן למצוא מסגרת לכתיבה כזאת באופן ממוקד, ואיך בכל זאת אפשר לכתוב בלעדיה?
מגר ענה (ואסתי נמדר אף חיזקה אותו) כי בערוצים קיים עורך תוכן, והתסריטאים עוברים סוג של חניכה תחתיו. זה משהו שצריך ללמוד אותו ולמידה מהשטח היא הטובה ביותר לכך. יש כללי עבודה מאוד מסודרים בתחום (קוריקולום וכו'). לא לכולם קוריקולום פדגוגי חינוכי, לפעמים ערך של תכנית או סדרה הוא בידורי. בכל מקרה, ברוב המקרים משתתפים בערוצים ובהפקות השונים גם יועצים לשוניים, פסיכולוגים לילדים, ויועצים מקצועיים. כלומר – לא את הכול על התסריטאי להביא בעצמו.
לגבי השאלה – האם כסמנכ"ל תוכן העומד מול הצעה לסדרה, חשובה למגר גם האופציה לייצואה לחו"ל, ענה שהדבר תלוי בערוץ אליו מיועדת ההצעה. לגבי "הופ", למשל, ערוץ המייצא לא מעט תכנים לחו"ל, זאת בהחלט מחשבה שנלקחת בחשבון.
>>חלק שני: כתיבת תסריטים לגיל הרך – איך בכלל כותבים לילדים?
