חלק רביעי: פאנל כתיבת פיצ'רים לילדים ולנוער בישראל |סיכום: סיון דוידוב

משתתפי הפאנל:

נועה ברמן הרצברג – תסריטאית. כתבה "מבול" (בשיתוף עם הבמאי גיא נתיב) עטור השבחים והפרסים, מבוסס על סרטם הקצר

דוד ליפקינד – מנהל הפקות וכספים, קרן הקולנוע הישראלי. הקרן היחידה כיום בארץ שבאופן קבוע מקפידה ליצור סרטי ילדים.

אורי רביד – תסריטאי "איליי ובן", "עצ'פור", "חצויה".

film1

משתתפי הפאנל (מימין לשמאל): אורי רביד, דוד ליפקינד, נועה ברמן הרצברג ואסתי נמדר תמאם (צילום: לילך פינקלברג)

ברמן הרצברג מספרת על הסרט "מבול": הסרט מספר את סיפורה של משפחה מפורקת שבמרכזה ו  יוני, בן כמעט 13, שבוע לפני הבר מצווה שלו. באופן מפתיע נסגר המוסד בו חי אחיו הגדול, האוטיסט. הם כמעט ולא מכירים. אחיו חוזר הביתה, ובמשך שבוע המשפחה השבורה הזאת מנסה לצלוח את כל מה שהדחיקו במשך שנים ו"להגיע בשלום" לבר המצווה. יוני בסופו של דבר הופך בעצם לאח הגדול של אחיו הבכור.

רביד מספר על "איליי ובן": הסרט מספר על אב ובן, שבתחילת הדרך שוררים ביניהם יחסים של אהבה והערצה. זמן קצר לאחר תחילת הסרט האב, אדריכל ידוע שנחשד במעשים לא כשרים, נעצר, ואיליי הבן יוצא למסע חקירה בניסיון לגלות מי זה אבא שלו. במהלך הסרט אילי מאבד את המבט התמים שהיה לו על העולם ומוצא בו את מקומו מחדש. בסופו של דבר גם אילי וגם בן כל אחד בדרכו עוברים תהליך של התבגרות.

שני הסרטים האלה נעשו במסגרת מסלול לילדים ונוער של קרן הקולנוע הישראלי. קצת על המסלול מאת ליפקינד:
החלטנו שאנחנו רוצים לפחות סרט אחד לילדים ונוער בשנה. אנחנו פחות או יותר מתמידים עם העניין הזה ומקצים כספים לפיתוח תסריטים לילדים ולנוער. קיימות שתי בעיות שמעיבות על המסלול, שתיהן עם הקהל:
1. לא מצליחים להגיע לקהל. כמות הקהל שמגיעה לסרטים האלה היא מצומצמת. גם הזכיינים לא ששים להקרינם. לכן כמות התקציבים לענף הזה קטנה מאוד. דוגמה: "חתולים על סירת פדלים". באופן אישי, היה ליפקינד משוכנע שהסרט יהיה שובר קופות: דנה פרידר, כוכבת הילדים, משחקת בסרט בתפקיד הנשי הראשי, השחקנים מצוינים, הוא עוסק בבעיה שקרובה מאוד לנוער: איך בחור שוכב עם החברה שלו בפעם הראשונה, והכול בתוך סרט אימה. הסרט נכשל. צפו בו רק 2000 צופים. זאת הבעיה העיקרית של הקולנוע העלילתי לילדים ולנוער.
2. בעיית כלל הענף. הקיבולת של קרן רבינוביץ' וקרן הקולנוע הישראלי יחד – היא ל-15 סרטים בשנה בלבד, וזה אומר הכול.
מצד שני, המסלול מהווה 10% מפועלה של הקרן בשנה. ההשקעה בילדים ונוער לא קטנה, אם כן.

הדיון שהתנגן ברקע לאורכו של יום העיון נסוב סביב השאלה: מה ההבדל בין כתיבה לילדים ונוער לבין כתיבה לכל המשפחה? האם אתם התחלתם לכתוב את הסרטים כסרטי ילדים, או שהז'אנר התגלגל בדרך?

ברמן הרצברג כותבת דרמות – סיפורים למסך. לפעמים יש לה גיבורים בגילה, לפעמים בגיל צעיר יותר, לפעמים ילדים. היא מאמינה שצריכה להיעשות הפרדה מאוד דרמטית בין ילדים לבין נוער. במדדים של גיל, ועל פי מה שהיא מכירה מביתה הפרטי, עד גיל 10 העולם יחסית שמור, אבל ממנו והלאה הילדים חשופים לכל. הבנה מטלטלת ואפילו מזעזעת עבורה היתה שהיא וילדיה חיים באותו עולם מציאות, גם אם אנחנו מקווים שלא. את "מבול" לא כתבה ממש מתוך מחשבה על קהל של ילדים, אלא על קהל שיראה סרט שבמרכזו ילד. עדיף בעיניה לעשות הפרדה בין כתיבה לילדים ונוער ולכתיבה על ילדים ונוער. זו קטגוריה יותר רחבה. למשל, בפסטיבל קאן האחרון הסרט הפותח היה "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון (שגיבוריו הם ילדים בני 12), ובפסטיבל סאנדנס האחרון זכה בפרס הבימוי "חיות הדרום הפראי" (בו הגיבורה היא בת 6, והסרט אף נמסר מנקודת מבטה ועם voice over שלה). שני הסרטים לא שויכו או זכו בפרסים קטגוריים של ילדים ונוער, אבל יכלו להיות מוצגים בקטגוריה הזו אם היו מעוניינים בה. העולמות מאוד התקרבו מאז הימים בהם הייתה ילדה, והפער בינה לבין הוריה היה משמעותי יותר מהפער בינה לבין ילדיה. המבוגרים והילדים חיים באותו עולם, מה ששונה זו הפרספקטיבה. אם כותבים מהמקום הזה, ברמן הרצברג סבורה שמדייקים במציאות ובאמת. אם ננסה כל הזמן לשמור על הילדים ונעגל פינות – נירה לעצמינו ברגל – נחטא לאמת שלנו ונפספס את מהות היצירה.

film2

אורי רביד (צילום: לילך פינקלברג)

רביד חושב שנפלא שיש מסלול של סרטי ילדים ונוער, כיוון שהוא משחרר מהגדרה. לא חייבים לשייך באופן הזה – קודם כל כותבים, ואחר כך ניתן להחליט מה ולאן להגיש. בתור ילד, הוא מספר שצפה בסרטי מבוגרים. הוא לא הבין הכול, אבל ישנם רגעים שנצרבו בו רגשית. ילד מרגיש את הרבדים. כשמכבדים את הילדים ולא מפחדים להעמיס עליהם – לא רק ברמת האלימות, אלא גם ברמת המורכבות – היצירה הופכת ליצירה שהיא לכל המשפחה, לאו דווקא במובן של צפייה משפחתית קלאסית אלא במובן שכל אחד יכול לקחת מהסרט משהו אחר.

ליפקינד סיפר כי מכל הסרטים שנעשו במסלול, "גיבורים קטנים" הכי הצליח. הוא מצליח לזהות את ההבדל: ילדים עד גיל 6 כמעט לא יודעים לקרוא. בסצנה הכי מרגשת ילד חצי אוטיסט רואה בנות יענה במדבר. כשהוא קורא לחברים לראות אותן, הן נעלמות. הוא קורא להן "מיטמיט". הקהל מזדהה עם כינוי החיבה (כי הוא מזהה את האינטרטקסטואליות של היען מסדרת האנימציה הקלאסית), גועה בצחוק ומחכה לפעם הבאה.

בעניין השאלה "איך כותבים לילדים?" מודה ליפקינד שאינו יודע לענות. היחיד שאולי הצליח לפצח את ה"סוד", הוא אומר, הוא הסופר מאיר שלו בהרצאותיו על כתיבה. ובכל זאת, הוא ממליץ לכותבים לחשוב על המעגל הראשון ולכוון אליו את הסרט. שאר המעגלים יגיעו, אם הסיפור יהיה טוב.

film3

דוד ליפקינד ונועה ברמן הרצברג (צילום: לילך פינקלברג)

האם יש מקום לאנימציה ופנטסיה?

ליפקינד טוען שיש מקום להכול. אם הלקטורים אוהבים תסריט, יבחרו בו. אם תסריט הוא טוב – יבחרו בו. אין מגבלה בהגשה, ואפילו ישנם כמה סרטי אנימציה באורך מלא שנמצאים בשלבי הפקה שונים, בימים אלה.


מי מחליט מה מוגש למסלול סרטי ילדים?

ליפקינד: קיימים שני מועדי הגשה לפיתוח. הכותב צריך לציין שהוא מגיש למסלול ספציפי. אבל  הלקטורים הם אותם לקטורים וההגשה אותה ההגשה.

התסריטאית וחברת הנהלת איגוד התסריטאים עלמה גניהר (נכחה בקהל) מציגה שלוש בעיות עיקריות בעניין סרטי ילדים ונוער בישראל:
1. צריך לשים לב להבדל שבין סרטי ילדים לבין סרטים על ילדות. ההבדל טמון במרחק שבין הגיבור לבין ילדותו, וזה מאוד חשוב. בבגרותו יכול הגיבור להסתכל על ילדותו בפרספקטיבה אחרת (כולל על תופעות קשות) ולהבין את המורכבות שבה.
2. המסלול לסרטי ילדים ונוער, בעיניה, הוא אידאולוגי. כדי שילדים יראו סרטים בקולנוע, צריך לחנכם לקולנוע. סרט אחד בשנה לא יעשה את זה, עם כל הכבוד והכוונה הטובה. הרצון להציג בפניהם מורכבות אמנותית גבוהה יותר דורש סוג מסוים של אימון לאמנות. צריך לבנות את הדברים הללו. חוק הקולנוע לא מפריש מתוך עצמו עשייה של חינוך על ידי צפייה בסרטים.
3. ברשימת הלקטורים של הקרן לקולנוע אין קוראים שמיומנים לקריאת סרטי ילדים. זוהי קריאה אחרת, זאת נקודת מבט אחרת, ויש לעשות את ההפרדה המתבקשת.
באופן כללי היא חושבת שהקרן עדיין לא ערוכה לז'אנר, וצריך לחשוב על הדברים ולגבשם מחדש.
ככל הנראה, לא ניתן לבנות על ההורים שייקחו את ילדיהם לסרטים איכותיים, כפי שהיה בעבר. האם הסרטים מוקרנים בבתי ספר? האם מערכת החינוך דואגת לכך?

ליפקינד עונה כי היום גופים פרטיים מפעילים את ההקרנות בביה"ס עם סבסוד נוסף מטעם הקרן. מובן שהסכומים שמוצעים לכך הם קטנים מאוד ותמיד מופנים לפריפריה. הסרטים, אם כן, מוקרנים בבתי ספר בפריפריה. בקשר לסוגיה "עם מי הולכים ולאיזה סרט" מוסיף ליפקינד כי ל"חתולים על סירות פדלים", לדוגמה, אף הורה לא ייקח את ילדו, וזאת בעצם הבעיה. הקרן מוציאה עכשיו סרט חדש: "6 פעמים" (תסריט מאת חברת איגוד התסריטאים רונה סגל) – על ילדה בת 16 שרוצה להיות מקובלת בחברה. ליפקינד לא חושב שמישהו ילך לצפות בו, אבל הם מוציאים אותו בכל זאת כיוון שחושבים שהסרט טוב.

נמדר מדגישה כי זהו ההבדל החשוב בין הקולנוע לטלוויזיה. יש חופש גדול, פחות צנזורה. ליפקינד: "אם הקוראים חושבים שתסריט הוא טוב, אנחנו משקיעים בו. אנחנו לא חושבים רק על הקהל."

רביד אומר שללא קשר למספרים בבתי הקולנוע, יש עוד חשיפות אפשריות רבות ונוספות. בהחלט יש הקרנות בבתי"ס, וזהו מעגל חשיפה נוסף. את "איליי ובן" ראו הרבה ילדים בDVD, בVOD או אפילו באינטרנט. אין סוף לתגובות.

הרבה סרטי קולנוע לילדים מגיעים מארה"ב. קשה להתחרות בהם. עולה השאלה מאיפה נובע הרצון להפיק סרטים בארץ עם קהל יעד כזה מצומצם?

ליפקינד עונה כי בסופו של יום הכל מתחיל ונגמר בסיפור. הוא עדיין ממתין ל"בילבי" ול"לאסי שובי הביתה" שלנו. זהו חלק חשוב של חינוך, צריך לעשות את זה, ואנחנו לא עושים מספיק, כפי שאמרה גניהר. עדיין מעקמים את האף בקלות יתרה על סרט ישראלי, בייחוד לילדים ולנוער.

ברמן הרצברג מוסיפה עוד כמה מילים על ההגדרה שמיקמה את "מבול" בכל מיני סיטואציות כ"נופל בין הכיסאות,. לא בדיוק סרט למבוגרים (גיבור בן 13) ולא בדיוק לילדים (בכל זאת יש בו קצת סקס וקללות). המזל שנפל בחלקם הביא אותם להשתתפות בהרבה פסטיבלים, בחלקם בקטגוריית ילדים ובחלקם בקטגוריית מבוגרים ("רגיל"). אבל יכול להיות שבהמשך לדבריה של עלמה גניהר יש קשר גם לחינוך קולנועי. למשל בפסטיבל ג'יפוני באיטליה- ילדים מכל העולם שופטים וצופים במשך שבוע בעיר מקסימה באיטליה. הילדים האלה לומדים קולנוע או אוהבים קולנוע באופן מיוחד. ההקרנה של "מבול" בפסטיבל הייתה ההקרנה הכי מהממת של הסרט, לדבריה. הקהל היה בוטה ומוחצן: מחא כפיים, צחק, שרק וקילל. ילדים ניגשו אליה בתום ההקרנה, אמרו דברים נוקבים, שאלו שאלות קשות. הם ראו את הסרט בכל נימי נפשם, וקיימת אפשרות כזאת. בישראל ראתה באולמות בעיקר מבוגרים. היא לא יודעת כמה ילדים בדיוק ראו את הסרט. אבל החוויה המדהימה בג'יפוני הבהירה ש"זה כן מדבר אליהם". באיזשהו מובן  "בין הכיסאות" גם עשה טוב ל"מבול" – כי איפשר לו להגיע לקהל בוגר וגם לקהל של ילדים. אולי זו גישה נכונה.

film4

מיכל מטוס (במרכז), מנהלת פסטיבל הסרטים לילדים ולנוער בסינמטק תל אביב (צילום: לילך פינקלברג)

מיכל מטוס (נכחה בקהל), מנהלת פסטיבל הסרטים לילדים ולנוער בסינמטק תל אביב, מספרת כי הפסטיבל חנך את רביד בשלב התסריט הגולמי. נעשתה קריאה של התסריט במהלך הפסטיבל.
היא קוראת למהפכה בתחום, ואומרת שתשמח להנהיג אותה. טלוויזיה וקולנוע, מבחינתה, הם היינו הך. היא חושבת שצריך לבצע איזשהו מהלך: לפסטיבל הקרוב ביולי 2013 היא מתכוונת להביא אנשי טלוויזיה מהעולם כדי לייצר איזושהי סדנה ולייצר פוקוס בינלאומי על ז'אנר הכתיבה לילדים. המפיק של סרטי "הארי פוטר" כבר ביקר בפסטיבל השנה, והתקיים פיצ'ינג באדיבות הקרן. מטוס קוראת למהפכה במובן החיובי: דלת הפסטיבל פתוחה. ובצד האופרטיבי, מה שנכון לעשות הוא ליזום קורס לכתיבה לילדים. השאיפה היא לפתוח את הקורס בינואר, כדי שביולי יערך פיצ'ינג בינ"ל לסרטי ילדים. איגוד התסריטאים יהווה צינור למידע אודות הקורס והאפשרויות הנוספות שיש לשיתוף הפעולה עם הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער להציע.

תודה לכל מי שלקח חלק ביום העיון, למשתתפים כמו גם לקהל. נתראה באירוע הבא של איגוד התסריטאים!

Print Friendly, PDF & Email