באירוע איגוד התסריטאים ב-18/6/2012 בהנחיית התסריטאי דניאל לפין, התארח כותב הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד" לשיחה על כתיבה, השראה והומור. הביאה את הדברים התסריטאית חברת האיגוד עדי הלל | בצירוף סרטונים מהכנס
אם תיקחו שני תסריטאים קומיים מובילים, אשפי קומדיות מצבים, ותסגרו אותם באולם ממוזג עם קהל תסריטאים אוהד, זה מתכון לערב מלמד ומצחיק. הזדמנות שכזו התממשה עם הגעתו לארץ של התסריטאי האמריקאי סטיב סקורבן (Steve Skrovan), החתום על סדרות הסיטקום "כולם אוהבים את ריימונד", "שוות בקליבלנד", ו"סיינפלד". סקורבן, המבקר בישראל לראשונה, הגיע ככותב מטעם ההפקה כדי ללוות את עיבוד הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד" לעברית. מנחה האירוע ואיש שיחו של סקורבן היה לא אחר מהתסריטאי וחבר האיגוד דניאל לפין, שלאחר שהצעיד את "החיים זה לא הכל" אל עונתה התשיעית, הישג תקדימי בישראל, התפנה למלאכת האדפטציה של הסיטקום האמריקאי זוכה פרס האמי.
"זה דווקא הולך טוב, אמרנו אחד לשני, ובאותו רגע שמענו את לארי דיוויד מקיא את נשמתו בשירותים". סקרובן על רעיון שלימים הפך לפרק בסיינפלד. צילום: בן לבנה ויצמן
לארי ואני
את ילדותו העביר סקורבן בקליבלנד, אוהיו, ועם סיום לימודיו החל להופיע כסטנדאפיסט בניו-יורק של שנות ה-80. בהמשך עבר ללוס אנג'לס, בניסיון להשיג עבודות במשחק, בפרסומות ובסטנד-אפ, ולמצוא את דרכו בתעשייה. מאז ומתמיד, מספר סקורבן, הוא כתב את חומריו, אך נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר טוב הציע לו להצטרף למפגש כותבים קבוע שהתקיים בימי שלישי בדירה באל.איי. הקבוצה הורכבה ממספר תסריטאים לא מנוסים שהכירו עוד בלימודים, וניסו לפתח יחדיו "תסריטים ספקולטיביים" (spec script – תסריט לא מוזמן שנכתב במטרה להפגין כישורי כתיבה ויכולות סיפוריות, לרוב ע"י כותבים/ות בתחילת דרכם/ן). סקורבן מגלה, כי על אף שלאיש מהם לא היה ניסיון כהוא זה, ההתכנסות יחדיו, המטרה המשותפת וכוחו של הדד-ליין שהציבו לעצמם, עשו את העבודה. עם גב של קבוצה המספקת השראה ועצות תוכניות, כתב סקורבן ספק סקריפט לקומדיית מצבים אמריקאית, שב-92' היתה רק בשנתה השלישית וטרם הפכה לתופעה תרבותית – "סיינפלד". למרבה המזל, את לארי דיוויד הכיר סקורבן עוד משנותיו כסטנדאפיסט בניו-יורק, ולאחר שהסוכן העביר לו את התסריט, התקשר לארי לסקורבן ובפיו הצעה שאיש אינו יכול לסרב לה – לעבוד ב"סיינפלד". במקרה הזה, לארי רצה להמשיך ולכתוב את פרקי הסדרה, אך הוא שכר שלושה קומיקאים, סקורבן ביניהם, שישמשו כצוות חשיבה ויסייעו בגיבוש פרמיס לפרקים והעלאת רעיונות. כך, השיג סקורבן את עבודתו הראשונה בסיטקום שבמהלך העונה הרביעית, עם שינוי לוח השידורים והעברת התוכנית לימי חמישי, הפך לאחת מעשר התוכניות המובילות של התקופה. "בסופו של דבר", מודה סקורבן, "כתבתי פרק אחד לסדרה, אך זו היתה הזדמנות נדירה להיות במאסטר-קלאס עם הטובים ביותר בתחומם". בפרק 16 של עונה זו (The Shoes), ג'רי וג'ורג', עם פיילוט לסדרה באמתחתם, נפגשים עם נשיא NBC, אך זה מבלה את רוב המפגש בשירותים, מקיא את מעיו באוף סקרין. ההשראה לפרק הזה, חושף סקורבן, הגיעה ממנו, ועל אף שלא כתב את התסריט, הוא בהחלט חי אותו. "אני וחברי ביל שלחנו ללארי רעיון לפרק, אך רצה המזל ולארי חלה באותו יום. בואו אליי הביתה ותעשו לי פיצ' בסלון, הוא הפציר בנו. כשהגענו מצאנו אותו עטוף בשמיכה על הספה. ובכן, ביל ואני התחלנו בפיצ', שנקטע לאחר דקה כשלארי ביקש סליחה ורץ לשירותים. "זה דווקא הולך טוב", אמרנו אחד לשני, ובאותו רגע שמענו אותו מקיא את נשמתו בשירותים. כשלארי חזר הוא אמר – אני לא יודע אם נשתמש בתסריט שלכם, אבל בהחלט יש לנו סצנה. זו מבחינתי, היתה התרומה שלי".
כשהוא נשאל לגבי העבודה עם לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, סקרובן מעיד כי זכה לחזות בשיתוף פעולה חד-פעמי בין שני יוצרים מבריקים – "ההשקפה הקודרת של לארי, יחד עם הנגישות של ג'רי, היו שילוב מנצח". תופעה דומה מצא סקורבן בעבודה מול פיליפ רוזנטל וריי רומנו בסדרה "כולם אוהבים את ריימונד", אלא שבניגוד ל"סיינפלד", כאן שיטות העבודה היו שונות לגמרי. "לא היה לנו חדר כותבים בסיינפלד, והכתיבה לתוכנית דמתה יותר לעבודה במשרד בלשים – אתה מוצא קצה חוט ומתייעץ עם הממונה עלייך, שאומר לך אם להמשיך בכיוון הזה או לא. כן, לכולנו היה לוח מחיק, וללארי היה קיר אאוט ליין בחדר, בשל הצורך לשלב ארבעה סיפורים מקבילים בכל פרק, אבל בעיקרון לארי היה כותב את הפרקים ואני הייתי עושה פיצ' ודוחף אותו מתחת לדלת. פיל רוזנטל, לעומת זאת, היה ההיפך הגמור – הוא לא אהב לכתוב לבד. זה מראה", סקורבן טוען, "שאין דרך אחת לכתוב סיטקום".
"בריימונד היה לנו חדר כותבים קלאסי, שמנה בין 8-10 תסריטאים. פיל רוזנטל, יוצר התוכנית, היה הבוס וישב ליד המחשב. סיעור המוחות שהתחולל שם היה מאוד יעיל". סטיב סקרובן ודניאל לפין. צילום: בן לבנה ויצמן
המקום בו הכול מתחיל: חדר הכותבים
בישראל, קונספט חדר הכותבים עודנו מחלחל לתודעה ולתעשייה, אך על פי הפורמט האמריקאי, וסקרובן שמח לשתף את הקהל בשיטות העבודה – "בריימונד היה לנו חדר כותבים קלאסי, שמנה בין 8-10 תסריטאים. פיל, יוצר התוכנית, היה הבוס וישב ליד המחשב, בתקופה שעדיין לא היו מוניטורים, יוטיוב והקרנת תסריטים על הקיר". סיעור המוחות שהתחולל בחדר הכותבים, מעיד סקורבן, היה מאוד יעיל. "אחד מאיתנו היה מגיע עם רעיון, לרוב משהו שעבר עליו עם בן/ת הזוג או המשפחה, וכולנו היינו בודקים לאילו כיוונים הוא יכול ללכת." "סיפור טוב", הוא מחלק טיפ חשוב, "מתחיל פעמים רבות במחשבה 'מה יכול להשתבש', ומרגע שהועלה רעיון, היה הצוות מנסה להגיע להבנה 'על מה הסיפור?', פרט לבדיחות ולפוטנציאל הקומי". או אז, היה נשלח הוגה הרעיון לכתוב את האאוט-ליין של הפרק, מסמך בין 5-8 עמודים, ושב לחדר הכותבים לסיעור מוחות מחודש, שלאחריו היה משכתב את האאוט-ליין, או לחילופין, כותב את התסריט.
חדר הכותבים מורכב פעמים רבות מכותבים וכותבות המגיעים/ות מרקעים שונים. סקורבן, לדוגמה, הגיע מתחום הפרפורמנס, ולדבריו, מדובר בניסיון מאוד שימושי שכן "אתה יודע על בשרך מה השחקן צריך בשביל לפעול". אופיו של חדר הכותבים משתנה בהתאם לשואוראנר שהוא במרבית המקרים תסריטאי ולכותב הראשי של התכנית. ובמקרה של ריימונד, התסריטים לסדרה התבססו על מבנה של שתי מערכות, כאשר המפתח של כל אפיזודה היה טמון ב-act break (המעשה החותם את החלק הראשון ומתניע את החלק השני). "אם היתה בעיה ב-act breake, או אם הוא לא היה חזק מספיק, ידענו שיש בעיה באופן בו אנו מספרים את הסיפור". דוגמה ל-act breake ניתן למצוא בסיפור הבא: סקורבן הגיע יום אחד לחדר הכותבים, כשבראשו התחלה של רעיון – "איחורים", אשר גורמים לא פעם למתחים בינו לבין בת זוגתו, אשר נוטה לגרום לו לאחר. לכל מקום. כשסיפר זאת, מצא סקורבן שכל הכותבים בחדר מזדהים לחלוטין עם המקרה – לכל אחת ואחד היו קונפליקטים דומים עם בן או בת הזוג. כפועל יוצא, רעיונות התעופפו בחדר, הצוות כולו התגייס לטובת העניין, אך היה חסר משהו אחד. עלילה. בחיפוש אחר אחת כזו, התייעץ סקורבן עם חברו, התסריטאי אהרון שור, וזה סייע לו בסיפור קצר על חבר שניסח את חוק ה-AIS. כשפיל רוזנטל שמע על כך, הוא זיהה באופן מיידי שמדובר כאן ב-act breake מצוין – לריי נמאס מאיחוריה של אשתו, והוא מכונן חוק חדש בבית:
Ray: Let me tell you. My father had a system: AIS. Like whenever we'd go somewhere, he'd set a time and he'd be like: "We're leaving. 9:00, AIS
?Debra: AIS
Ray: Ass in Seat. Whosever ass was not in their seat at the designated time, that ass was left behind
כשסקרובן שמע את הרעיון, הוא פשוט הזדעזע. המחשבה לנטוש את אשתו המאחרת, גרמה לו להתקף חרדה – סימן מצוין לדבריו שמדובר ברעיון מבריק. וכך היה. ריי ודברה מתעתדים לנסוע לכנס, אך בעקבות תקלה עם מכשיר לסלסול שיער דברה מאחרת. ריי, נאמן לאיומו, נוסע בלעדיה, אך קולט במהרה שלעולם לא יוכל לשוב הביתה, אם לא יצטרך להצטרף לתוכנית להגנת עדים. בת זוגתו של סקורבן, אגב, הפנימה את המסר רק אחרי שהפרק שודר בטלוויזיה וזכה לדיון תקשורתי. היא מעולם לא איחרה יותר…
מי שרב עם אשתו שיצביע
החיים לצד כותב, כך מתגלה, אינם פשוטים, שכן את רוב החומרים שאבו התסריטאים מחייהם האישיים – חיכוכים עם ההורים, מריבות עם בן/בת הזוג וקשיים עם הילדים. "בני/בנות הזוג של התסריטאים/ות בחדר הכותבים", טוען סקורבן, "פשוט התרגלו לגלות קונפליקטים בין-זוגיים על המסך, משמשים כנושא המרכזי לאפיזודה זו או אחרת". "בריבים עם אשתי", הוא מספר, "היא מבחינה ברגע המדויק בו העיניים שלי פוזלות הצידה, ומייד צועקת: "זה לא לתוכנית!!!", ואילו אני משיב שלה: "יקירתי, זה הכסף שאני מביא הביתה….", ולפעמים אפילו היינו ממשיכים להתווכח, בשביל החומרים. "על כל פנים", טוען סקורבן, "אני לא רואה כל טעם לריב, אם אין אופציה להרוויח מזה כסף". שאיבת רעיונות מהחיים האמיתיים הולידה אצל כולם את ההבנה – שכאשר יש בעיות בבית, יש הרבה רעיונות לפרקים. סיפור אמיתי שמדגים היטב את התופעה נוגע לחבר של סקורבן, גם הוא תסריטאי בסדרה, אשר יצא עם אשתו לחופשת סקי. בעודם עולים במעלית עם הציוד הרב, נשמטו מידו המפתחות אל פיר המעלית. "אפשר לעשות מזה פרק", ניסתה אשתו לנחמו, ואילו בעלה התסריטאי התחיל לקלל בעודו מנסה לאתר את המפתח בפיר – "כבר עשינו על זה תוכנית! וזה… זה סתם מזל מחורבן". באופן טבעי, כשסקורבן כתב את דמותה של דברה הוא כתב את אשתו, וכך גם כל הכותבים האחרים בחדר. "כשעבדתי בסיינפלד, היתה לי הבנה תיאורטית בלבד של עולם הרווקות שהוא כה משמעותי לסדרה, אך בריימונד הייתי חוזר הביתה, משהו היה קורה, והופ! היה לי רעיון לפרק". "אצל פיל רוזנטל," סקורבן מספק מידע פנימי, "האם היתה דומיננטית, וכך צמחה בת דמותה – מארי בארון, שגולמה ע"י השחקנית דוריס רוברטס. הפרק בו מארי מביאה הביתה פסל שיצרה, הדומה בצורה מחשידה לווגינה (פרק 127, עונה 6), מבוסס אגב על אירוע אמיתי של אחת הכותבות, וצוות הכותבים נדרש לעמוד בקשר רציף ומשעשע עם מחלקת הפרופס, בחיפוש אחר אובייקט שיראה כמו איבר מין נשי אך בצורה משתמעת בלבד, כדי לייצר את הפער הקומי בין אי מודעותה של מארי לבין מודעותם של שאר גיבורי הסדרה. לקראת סוף העונה כשמחפשים אחר רעיונות, צוחק סקורבן, תמיד תשמעו את פיל שואל: "אז מי רב עם אשתו?"
שכתובים מקץ החמה ועד קץ הנשמה – שבוע עבודה של תסריטאי
אז איך נראה שבוע עבודה של תסריטאי אמריקאי בסיטקום מולטי-קאם מול קהל חי? לא רע האמת. שבוע עבודה הוא בן 5 ימים – ביום שני נפגשים סביב שולחן בסטודיו – הכותבים, השחקנים ואנשי מפתח נוספים, והתסריטאים מספרים את עלילת הפרק, שיצולם ביום שישי. השחקנים מבצעים הקראה של הטקסט, ובכל פעם שמתעוררים פרצי צחוק, מסמנים התסריטאים וי. לאחר מכן, השחקנים ניגשים לחזרות והכותבים לשולחן השכתובים – מכניסים או משמיטים אינפורמציה, מתעלמים מהערות הרשת ועוד, ומייצרים דראפט נוסף. לאחר אישור האאוט-ליין של הפרק, מתיישבים לכתוב את התסריט שבהמשך ניתן לשחקנים. ביום שלישי מתקיימות החזרות וברביעי מחולקות הערות, על ידי פיל ואנשי הרשת, והכותבים חוזרים לחדרם, לשכתוב נוסף. ביום חמישי מתקיימת חזרה עם מצלמות – הצלמים מציירים סימונים על רצפת האולפן, התאורנים מכוונים תאורה, הערות לשחקנים ולאנשי הצוות, צפייה במוניטור והכנת בדיחות למפרע, אשר ישמשו את השחקנים ביום המחרת. ביום שישי מביאים את הקהל, מחממים אותו עם מופע סטנד-אפ, ובשעה שש מתחילים צילומי התכנית. "בהתחלה", מספר סקורבן, "כשהתכנית עוד טרם צברה תאוצה, הקהל היה 'קהל להשכרה' ומורכב בעיקר מאסירים ונזירות". לאחר הצילומים, יוצאים כולם לסופ"ש וביום שני מתחילה העבודה על פרק נוסף. מתי בדיוק חושבים על הרעיונות לפרקים עצמם? עובדים במקביל במהלך השבוע – חלק על שכתובים וחלק על רעיונות לפרקים חדשים, או שפשוט מחליטים במה עוסק כל פרק עוד לפני תחילת העונה.
"כמו שתיאטרון לא ייעלם כך גם הסיטקום! הנה", מצביע סקרובן על הקהל המחויך, "הנה אנחנו כאן, בחדר הזה, מנהלים שיחה אינטימית, פנים מול פנים, ויש משהו מקסים בתופעה הזו, בתחושת האינטימיות". הרצאה על הכתיבה לסיטקום ב"בית הישג". צילום: בן לבנה ויצמן
אפקט הסיטקום
צילומי התכנית מתנהלים בדומה למחזה, אך שלא כמו בהצגת תיאטרון, כאן יש הזדמנות למספר טייקים. אלא שלרוב, הקהל אינו צוחק באותה עוצמה כשהוא שומע את אותה בדיחה בפעם השנייה באותו ערב, ועל כן, התסריטאים מכינים מבעוד מועד "בדיחות טייק שני", שיצחיקו את הקהל מחדש. באופן דומה, אם בדיחה מסוימת אינה מעוררת שאגות צחוק, יישבו התסריטאים, באותו הרגע, ויחברו בדיחה חדשה, שתצולם בטייק נוסף. "לא רק שהצחוקים אינם מוקלטים, פעמים רבות אנחנו נדרשים להחליש אותם. בעיקר אם הם מופיעים בקטעים לא קשורים. כשתוכנית מתחילה להצליח, מספיק שהשחקן יפתח את פיו, כדי להשכיב את הקהל לרצפה". הצילומים נמשכים כ-3 שעות, לפעמים אף יותר, ובניגוד לסדרות סינגל-קאמרה, הנסמכות על אמנות הקולנוע, קומדיית מצבים מול קהל חי דומה יותר לתיאטרון. תסריט סינגל-קאמרה, במובן זה, נכתב אחרת, המצלמה יכולה להצחיק, כמו לדוגמה ב"משרד", דבר שאינו אפשרי במולטי. כשצריך להראות סצנת חוץ בסיטקום מול קהל חי, מקרינים את הסצנה על מסך באולפן, או לחילופין – ממחיזים את הסצנה על הבמה, במינימליסטיות תיאטרלית אופיינית, ולאחר מכן משתמשים בסאונד של הצחוק לצילומי החוץ. "אי אפשר לשחזר את האפקט שיש בהמחזה מול קהל חי", מיטיב סקורבן לטעון ואף לשכנע, "השחקנים מגיבים לקהל, חשים אותו ומדברים בקצב של פרצי הצחוק", דבר שאינו אפשרי בקונסטלציה אחרת. כשנשאל סקורבן מדוע סובל המולטי-קאם סיטקום מחוסר הערכה בחוגים מסוימים, הוא משיב כי סיטקום מחייב קצב אחר ובדיחות מסוימות, דרישות שמביאות את הכותבים להתנסח "ככותבים", כלומר לצייד את הדמויות ברפליקות שנונות מדי, עשויות מדי, הנשמעות אותו הדבר בפיהן של כל הדמויות ("מרפי בראון", לטעמו של סקורבן). "בריימונד", מתייחס סקורבן לתופעה, "הבדיחות היו מבוססות על הדמויות. נדרש אמון מסוים בכך שתצליח להשיג צחוק מהבעה ולא משורה, ופעמים רבות, כשהרפליקות כתובות מדי, הצוות היה מקפיד להוציא מהן את הפוליש". "אבל כמו שתיאטרון לא ייעלם", סקורבן מבטיח, "כך גם הסיטקום! הנה", הוא מצביע על הקהל המחויך, "הנה אנחנו כאן, בחדר הזה, מנהלים שיחה אינטימית, פנים מול פנים, ויש משהו מקסים בתופעה הזו, בתחושת האינטימיות". מה שנכון נכון.
הסמנטיקה של בעלי התפקידים
בחדר הכותבים, מסביר סקורבן, אין צורך אמיתי בעורך תסריט. בניגוד לפיצ'ריסט או לכותב דרמה הזקוק ליד מכוונת ואוזן קשבת, בחדר הכותבים יש חדר, והוא מלא בכותבים. יחד עם זאת, אתם/ן בהחלט עשויים/ות להיתקל בקרדיט "עורך תסריט" בכתוביות, אלא שזהו תואר סמנטי, שממקם את כותבי התוכנית בהיררכיה מסוימת, על פי דרגת מעורבותם בתוצר. על פי השיטה האמריקאית, קרדיט שווה זכויות ושווה כסף, ועל פי היגיון קפדני זה, מתחלקים כותרות התפקידים. "לצורך העניין אני, תסריטאי בתוכנית, מופיע תחת הקרדיט Executive Producer, ולא פעם ניתן להיתקל באבסורדים כגון Co-Producer יחיד". השואוראנר, תפקיד מפתח בטלוויזיה האמריקאית שעתיד אף הוא לעשות עלייה ארצה, הוא הקרדיט החשוב ביותר, ולרוב הוא יוצר התכנית, לפחות בעונה הראשונה.
כולם אוהבים את יובל
סקורבן כאמור הגיע לישראל לצורך עיבוד הסדרה לעברית. ברוסיה, מסתבר, עיבודי התוכנית לרוסית הפכו ללהיט, וההפקה המקומית אף כותבת אפיזודות מקוריות משל עצמה. מלאכת האדפטציה כוללת לא רק תרגום של הטקסטים, אלא גם את התאמתם לתרבות נתונה, ועל מנת לתת ליווי לתהליך, נשלח פיל רוזנטל לרוסיה, ואילו סקורבן העדיף את ישראל. "זהו מקום מרתק, והיתה לי הזדמנות להיות כאן לא רק כתייר, אלא גם כאיש עובד, לפגוש אנשים ולהתערות בחברה, ובעיקר, היתה לי הזכות הראשונית לראות רעיון, שנולד לפני 16 שנה, נעשה בחלקו השני של העולם ובשפה זרה". בחזרה הראשונה של הגרסה הישראלית, נכחו רוזנטל וסקורבן, והופתעו למצוא תסריטאי ובמאי שלא ממש צריך את עזרתם. "דניאל לא היה צריך אותנו, ולמען האמת, הוא שלט בתכני הפרקים יותר טוב מאיתנו". "היתה כאן גם הזדמנות בלתי רגילה", הוא מוסיף, "לשפר את תסריטי העונה הראשונה ולשכלל את הבדיחות, ועל אף שלא הבנתי מילה בעברית, לראות את שלמה בראבא משחק, זה קורע מצחוק". במקרה של אדפטציה, אין צורך בשכתובים רבים, אך על אף זאת, סקורבן היה בשוק מהלו"ז הישראלי המטורף, שכלל רק יומיים לחזרות וצילומים. הבדל נוסף קשור להיעדרו של קהל חי בתוכנית הישראלית, כך שבניגוד למקור האמריקאי, כאן לא תוכלו לשמוע ברקע את צחוקו המזוהה של פיל. גם בתקציבים התעשייה הישראלית נבדלת, וכפי שניסח זאת לפין, "תקציב של פרק אחד של 'כולם אוהבים את ריימונד' מספיק בארץ ל-9 עונות של 'החיים זה לא הכול'.
"אם אתם באמת רוצים לעשות את זה, אסטרטגיה מועילה היא לחבור ביחד, ליצור קבוצה של יוצרים, להשתלב בארנה, להתערבב, לפתח קשרים וללמוד תוך צבירת ניסיון." תסריטאים במפגש על הכתיבה לסיטקום. צילום: בן לבנה ויצמן
זכויות או לא להיות
בהזדמנות זו, זכה סקורבן, שלו זו הפעם הראשונה בישראל, לשמוע מגוף ראשון על מאבקי איגוד התסריטאים בשנים האחרונות, ביניהם המאבק לקבלת תמלוגים ב-HOT, המאבק בזכייניות על הפקות מקור, והצטרפות האיגוד לפדרציית איגודי התסריטאים דוברי האנגלית, ה-IAWG. סקורבן, מזדהה ומשתף אותנו במאבקם של התסריטאים בארצות הברית, "המאבק על התמלוגים התקיים אצלנו בשנות ה-60 של המאה ה-20, ומבחינתנו, תסריטאי שנות ה-50 עשו הקרבה גדולה למען עתידם של התסריטאים בדורות הבאים. באופן דומה", הוא אומר, "יצא איגוד התסריטאים האמריקאי המזרחי והמערבי (WGAE ו-WGAW) למאבק על זכויות בניו-מדיה, והשבית את השוק. בשנות ה-90", משחזר סקורבן, "הפסידו התסריטאים במאבק כנגד שוק הוידיאו הביתי, ועל אף הסכם הפשרה שנחתם בין האיגוד לבין חברות ההפקה, יצאו התסריטאים בהפסדם. "הפעם, עשרים שנה אחרי, ידענו שאם לא נילחם על זכויותינו בניו-מדיה, אנחנו נפסיד גם במלחמה הזו". שלא כמו בשנות ה-90, עמד לצידם של התסריטאים כלי שימושי למהפכנים – האינטרנט, ועוד לפני עידן הפייסבוק והרשתות החברתיות העולות, עלה בידם להמריץ אנשים לפעולה, לבצע תיאומים לא פשוטים ולעורר את הזדהותו של הציבור הנרחב באמריקה. המאבק בתאגידי הענק, שביקשו לנשל את התסריטאים מזכויותיהם ואף להרע את מצבם, לא היה פשוט, והוא הוליד שביתה בת 100 יום, שהביאה לשיתוק השוק ולהפסדים של עשרות מיליוני דולרים. על הדינאמיקות בין איגודי היוצרים עצמם, מספר סקורבן בבדיחות: "אנחנו, באיגוד התסריטאים, היינו המרדנים, בניגוד לעמדת איגוד הבמאים, שחשש מהשבתת התעשייה ותקיפת האולפנים הגדולים. השחקנים, לעומתם, ששו אלי קרב, אך היו נעדרי אסטרטגיה, אולם כשבאים השחקנים באות המצלמות, ואנחנו נעזרנו בהם רבות". לאחר שהביאו לביטול טקס גלובוס הזהב, ועקב החשש הגדול שטקס האוסקר יבוטל אף הוא, החליטו ראשי החברות לשבת עם התסריטאים למו"מ, והלחץ המצטבר, שאיים לחנוק את התעשייה כולה, יצר את האימפקט המבוקש. למאבק האיגודי היתה תוצאה רצויה נוספת, מעיד סקורבן, "עבדתי בריימונד כ-9 שנים, ופספסתי דור שלם של כותבים שלא יצא לי להכיר. הודות למאבק, פיתחתי קשרים רבים וקשרתי שיחות ארוכות במהלך שעות של צעדות והפגנות". להתאגדות ומחאה, הוא מסכם, יש ערך מוסף.
עצה לדרך
לסקורבן מאוד חשוב להדגיש, בעיקר בעבור הכותבים והכותבות הצעירים/ות שיושבים/ות בחדר, שנחישות היא מילת המפתח, ולאו דווקא כישרון. "ככותב בתחילת דרכו אתה מקבל את המסר – It would be so nice if you weren't here – אבל למעשה, האנשים שפיתחו קריירה הם אותם אלה שלא הסכימו לפנות את השטח, שלא הסכימו ללכת. אם אתם באמת רוצים לעשות את זה, אסטרטגיה מועילה היא לחבור ביחד, ליצור קבוצה של יוצרים, להשתלב בארנה, להתערבב, לפתח קשרים וללמוד תוך צבירת ניסיון". את תחילת דרכו, סקורבן מזכיר לקהל, עשה כסטנדאפיסט, אך עד שהגיע לבמה, הוא בילה ערבים על ערבים על הבר של הקומדי-קלאב, רק כדי שיכירו את פניו. בסוף, כפי שמלמדת ההיסטוריה של הטלוויזיה, זה השתלם.
תודה מקרב לב לתסריטאים סטיב סקרובן ודניאל לפין. נתראה באירוע הבא של איגוד התסריטאים!
