חבר האיגוד אבנר ברנהיימר בראיון מקיף על התהליך של יצירת סדרה, עיבוד לסיפור אישי במיוחד, והעבודה כתסריטאי יחיד למשך עונה שלמה | מראיין: יונתן שקדי (צילום אבנר ברנהיימר ובנו יואל: אלדד רפאלי)  

חבר איגוד התסריטאים אבנר ברנהיימר הוא מהתסריטאים המנוסים והפעילים ביותר בטלוויזיה הישראלית כיום. באמתחתו הסדרות "פלורנטין", "עד החתונה", "מסכים", "בלו נטלי", "פיק אפ" והסרט האגדי "יוסי וג'אגר". בימים אלו משודרת בערוץ 3 של הוט הסדרה החדשה ואולי האישית ביותר שלו אי פעם – "אמא ואבאז". הסדרה מספרת את סיפורו של תא משפחתי אלטרנטיבי – זוג גברים הומוסקסואלים, סמי (יהודה לוי) וארז (יפתח קליין) ואישה סטרייטית, טליה (מיה דגן), המביאים ביחד ילד לעולם.

ישבתי לשיחה עם אבנר, כדי לשמוע על התהליך היצירתי של הבאת סיפורו האישי למסך. רגע לפני שאני מתחיל להקליט, הוא מקבל שיחת טלפון מטמירה ירדני, מפיקת הסדרה. הוא מסיים בזריזות ואומר בחיוך "יש לך סקופ. אישרו לנו הרגע עונה שניה".

מה היה תהליך העבודה המלא שלך ביצירת "אמא ואבאז"?

הרעיון נולד מזה שבתקופה הזו באמת היינו בהריון. יואל הבן שלי, עדיין היה בבטן של אמא שלו, רות, אבל אני כבר דיברתי הרבה על הנושא ביני לביני ועם הפסיכולוג שלי. שיחות על החוויה עד ההחלטה להיות הורים, ואז החוויה של להיות הורים וכו', וחשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לסדרה. גם הבנתי שזו תופעה, שאני חלק מתופעה מאד רחבה, ושאני עומד לתפוס איזשהו רגע בהוויה הישראלית, הרגע הזה שההומואים התחילו לעשות ילדים. רציתי להכות בברזל בעודו חם, שזו תמיד תחושה טובה, כשאתה מזהה פתאום איזה רגע או תופעה בתרבות ואומר "אוקיי, זה הזמן לעשות את זה".

גם "בלו נטלי" [הסדרה שכתב ברנהיימר בשיתוף עם התסריטאי גיא סידיס עבור יס, שעוסקת בסחר בנשים בישראל] במידה רבה תפסה את הרגע הנכון בזמן הנכון.

נכון, התחלנו לעבוד עליה בשיא התופעה, כשישראל נבחרה למקום שני בעולם או משהו כזה בסחר בנשים. מאז, אגב, היתה מלחמה בסחר וזה די ירד. היום גם המון ישראליות שעובדות בזה כי המצב הכלכלי כל כך חרא, אנחנו רוצים לגעת בזה קצת בעונה השנייה.

אז לגבי "אמא ואבאז", הרגשתי שזה מאד תואם את רוח התקופה ושזה משהו שנכון לעשות, ובאותו זמן ממש אורי סלעי, שעבד בפיתוח בטדי הפקות, והיה חבר שלי עוד מהתקופה שעבדנו ביחד ב"פגישה לילית עם קובי מידן", בא אליי ואמר "אולי נעשה סדרה לטדי". העלנו רעיונות וזה היה הרעיון הבולט. טמירה ירדני מאד אהבה את הרעיון ואז קבעתי פגישה עם מירית טובי מהוט. סיפרתי לה את הרעיון בשלוש שורות והיא מיד אמרה יאללה, לך על זה, קניתי. ניסיתי עוד להמשיך ולפרט והיא אמרה "זה בסדר, יש לך פיתוח, לך ותכתוב את זה". זה באמת היה הכי קל מהבחינה הזאת כי אני חושב שגם מירית הרגישה שזו תופעה נורא חמה עכשיו.

זו הפעם הראשונה שקיבלת פיתוח בכזו קלות?

לדעתי כן. אבל זה לא שזה היה אחר כך הפיתוח הכי קל שהיה לי. היו לזה כל מיני גרסאות. בהתחלה בכלל חשבתי שזה יהיה על זוג הומואים וזוג לסביות שעושים ביחד ילד, ואז החלטתי דווקא ללכת על הכיוון האישי, כמו שאנחנו עשינו עם אישה סטרייטית. הבנתי שזה לא רק סיפור של הומואים, אלא שיש פה משהו נורא רדיקלי עבור רווקות סטרייטיות, שפתאום יש להן אופציה לבחור במשפחה בלי להיות חלק מאהבה רומנטית. חשבתי שזה לא פחות רלוונטי, אם לא יותר, מאשר זה שהומואים מביאים ילדים, וזה הרבה בזכות רות, אמא של יואל, והשיחות שהיו לי איתה. עדיין היו הרבה דילמות, האם זה בכלל צריך להיות זוג, אולי זה צריך להיות פשוט הומו וסטרייטית, היו כל מיני גרסאות. אחרי שמיצינו את כל המחשבות והכיוונים, הסדרה אושרה מהר מאוד. ברגע שהיה פרק ודף דמויות, כל מה שצריך, מירית והוט אישרו את הפרויקט להפקה בלי עוד דראפט אפילו. לצורך העניין, ב"בלו נטלי" עברנו מין גיהנום קטן עד שהסדרה אושרה. היינו בכלל בערוץ 10 ואז עברנו ליס. פה התהליך היה לא מהיר, אבל מאד חלק.

בתחושה שלי, כתסריטאי ויוצר סדרה אתה האחראי על כל התהליך, זו הגישה שלי תמיד. מבחינתי אני לא פחות אחראי מהבמאי [קובי פז] אם לא יותר. זה לא אומר שבסופו של דבר הבמאי לא מקבל משקל חשוב מאד. יש לו המון חופש בזמן שהוא מצלם, אבל אחרי זה בעריכות אנחנו כבר מחליטים יחד.

אתה לא נמצא על סטים?

לא. גם בגלל שסטים משעממים אותי וגם כי אני באמת חושב שאם אתה לוקח במאי, אתה צריך לסמוך על הכישרון שלו ולא לשבת לו על הראש, אלא להגיע איתו לנקודה שבה בסופו של דבר הוא יודע איך לביים את החזון שלך הכי טוב שיש וגם להוסיף משלו, בלי להגביל אותו. אני בא לחזרות ולליהוק כמובן, אני מאד מעורב. כשאני רואה שהשחקנים במקום והם מבינים את כל הסצינות וכו', אני כבר מרגיש יותר רגוע לשחרר בשלב הצילומים. אחר כך אני חוזר להיות מאד מעורב בעריכות. כל גרסה שנעשית עוברת אליי ואני מעיר הערות.

אז ממש הפיינל קאט הוא שלך?

לא, הפיינל קאט הוא של הוט. אם אני והבמאי לא מסכימים אז הגוף המשדר יכריע בסופו של דבר. הכי טוב זה שאני והבמאי נסכים, כמובן.

זה קרה? היו מחלוקות כאלה?

כן, קרה שלא הסכמתי ושיניתי משהו כמו שאני רציתי. קרה גם שהוט הכריעו לטובת הדעה של הבמאי. מול הגוף המשדר אין לך הרבה מה לעשות. אתה יכול להתווכח ולהתווכח ולהתווכח, אבל בסופו של דבר הם אלה שמחליטים. אני גם לא חושב שזה קריטי אבל אני אישית מאד טוטאלי, יש לי שאיפה שהכל ייראה כמו שאני רוצה.

אני הייתי מעורב בהכל, מהליהוק עד האריזה של הפתיח, כל פרט בפתיח. כמובן שגם הבמאי מעורב בזה, ושלכולם יש מה להגיד, ויחסי ציבור, והכל. אבל אני מוביל את כל המהלך הזה מהרגע שאני מוכר את הרעיון ועד שהסדרה עולה. גם עכשיו אני בקשר יומיומי עם הוט, עם יחסי הציבור, על מה עושים היום, מחר ובעוד שבוע. הכל כולל הכל. אני לא מתערב כל כך בהלבשה ובארט אבל אני כן בודק מה עושים. המלבישה שלנו מאיה מור למשל, היא מישהי שמלווה אותי כבר שנים, גם ב"בלו נטלי". אני מאד סומך עליה ולא כופה את טעמי בהכל.

זה מעניין, כי דווקא בעניין של הלבשה, ספציפית בסדרה הזו יש הבדל די ברור ב"ייצוג ההומואי" בין ארז לסמי, שארז הוא יותר קז'ואל וסמי הוא "הגיי" המעט יותר סטריאוטיפי.

אני חושב שזה לא מדויק. יש סצינות שבהן סמי הוא הגברי והאסרטיבי, זה שאומר מה לעשות, ודווקא ארז הוא ההיסטרית והנוירוטית. זה מתחלף. התשובה הכללית יותר היא שאני לא מתעסק בשאלות של ייצוג. זו באמת עבודה של מבקרים וחוקרים מהחוג למגדר. זה לא כל כך מעניין אותי, אני לא עובד בשביל האנשים האלה. אני יכול להגיד לך שיהודה הביא לדמות דברים שהוא רצה, ושבסופו של דבר אני חושב שהוא עושה עבודה מדהימה ושזו עבודת המשחק הכי טובה שלו אי פעם. מ"יוסי וג'אגר" ועד עכשיו, אלו שתי העבודות הכי טובות שלו לדעתי, ואני חושב שגם הוא חושב ככה. הוא התעקש להביא איזורים קצת יותר נשיים לדמות, אני אפילו מודה שלא תמיד היה לי נוח עם זה. אבל הוא שיכנע אותי ואני השתכנעתי, ואני חושב גם שהוא צדק.

כשעשיתי את יוסי וג'אגר אמרו "למה שניהם גבריים, למה הדמויות גבריות, למה לא מראים הומואים נשיים". עכשיו כשאני מראה גם קצת יותר הומואים נשיים, יהיה מי שיאמר למה ככה ולמה ככה. אני לא כל כך מבין את הטענות האלה. אתה אף פעם לא יכול לרצות את חבורת ה"מגדריסטים", תמיד הם ימצאו מקום שבו אתה סטרייט מדי או הומופוב מדי. אבל אני לא פוסטר או תשדיר שירות למשפחות הקשת. אני סדרת דרמה, יש לי מחויבות לדרמה. אגב, הדמות של סמי, בפרק 2 לדוגמה, בסוף הוא ניגש ולוקח את העניינים לידיים. הולך לאוטו של אבא של טליה, מוציא את המפתחות ונעמד מול ארז. כשהוא עם החברים האוחצ'ות שלו, מני וניסו, הוא קצת יותר נשי. עם ארז וטליה הוא קצת יותר גברי. גם אני ככה. אם אני יושב עם אוריאל ומאור, השחקנים של מני וניסו, אני גם פתאום מתחיל לדבר בלשון נקבה, ואם אני יושב עם אחרים אני אחרת קצת. יש אנשים שאני כן מדבר איתם בלשון נקבה ויש כאלה שלא. עם ערן בן הזוג שלי אני אף פעם לא מדבר בלשון נקבה. אבל אתה יודע, זה נורא תלוי בסיטואציה.

אני בגישה שאם אתה אוהב את הדמויות שלך, יאהבו אותן. פחות איכפת לי הפוליטיקה של הייצוג ואם יש איזה הומו שיחשוב שזה לא מייצג טוב את ההומואים, או שלא יאהבו את זה שיש מציצה בגן.

בדיוק באתי לומר שבטח חטפת המון על הסצינה הזו.

לא חטפתי על זה המון, אבל שמעתי שהיו הומואים שזה הפריע להם, משתי תפיסות שונות. תפיסה אחת אומרת – מה הסטרייטים יחשבו עלינו? ואני אומר, למי איכפת מה הסטרייטים יחשבו עלינו? יש איזה בית משפט של סטרייטים שאני צריך לעמוד בפניו ולהגיד שהומואים לא מזדיינים בגנים או כן מזדיינים בגנים? יש לי פה זוג שמקים משפחה, בדרך יש הרבה מאד מהמורות ואחת מהן היא שכשאחד הגיבורים בהתקפי חרדה, הוא צריך לצאת ולפרוק את זה בסקס מזדמן. האם זה פוליטיקלי קורקט? למי איכפת. זו הדמות שלי ואני אוהב אותה על כל המגרעות. התפיסה השנייה היא של ההומואים שיגידו "למה הוא בגן, הוא היה צריך להיות בגריינדר".

גריינדר?

רואים שאתה סטרייט. יש אפליקציה כזו שנקראת גריינדר, שאם הייתי פותח אותה עכשיו, אם היה לי אבל אין לי, היא מראה לך מי האנשים הכי קרובים אליך באיזור, שרוצים סקס. עם תמונות והכל. רשום, נגיד, "יונתן, שישים מטר מפה" עם תמונה שלך. בכל מקום אתה יכול בכל רגע נתון למצוא מישהו זמין לסקס. שדה תעופה, חו"ל, כל מקום. אז אמרו "למה הוא לא בגריינדר?", כאילו זה מיושן ללכת לגנים. אז דבר ראשון, הגנים מאד פעילים. אני והבמאי קובי הלכנו לגן העצמאות והכל בסדר. דבר שני, הגריינדר הוא לא לאנשים שחיים בזוגיות. ארז הוא בזוגיות, הוא לא ילך עם גריינדר. זו עוד ביקורת שהיתה.

imaba1

יהודה לוי, מיה דגן ויפתח קליין, אמא ואבאז (צילום: אהד רומנו)

האם כתבת לבדך את כל הפרקים?

כן, אני כתבתי את כל הפרקים. זה היה גיהנום לא קטן כל הסיפור הזה.

למה לא לקחת תסריטאים נוספים?

לקחתי, אבל זה לא… לא הסתדר. עבדתי עם שתי תסריטאיות שאני מאד מעריך אבל הן לא הצליחו להיכנס לראש ולהביא את התסריטים שרציתי. גם הוט לא אהבו והודיעו לי שמבחינתם אני כותב יחיד. עבדתי מאד צמוד עם ארז קו-אל בתור עורך תסריט. הוא היה הבאדי הכי צמוד אליי, הכי קרוב, ממש עשה את זה איתי ביחד. כמובן שגם כשקובי הבמאי נכנס הוא היה פרטנר לתסריטים. אבל כן, בסופו של דבר הייתי צריך לכתוב לבד. לא עשיתי את זה בשמחה גדולה, אני חייב לומר. כנראה שמשהו בקול שלי והקשר הנורא אישי שלי לנושא, הקשה עליי. אני תמיד לוקח תסריטאים אם אני יכול להרשות לעצמי ופה זה לא הסתדר. עשיתי מלא קופיטסטים לסדרה הזו, באמת, קראתי איזה שלושים קופיטסטים.

אתה מרגיש שמבחינת החוויה שלך, מבחינת מה שאתה רגיל, היה משהו שונה בעבודה לבד?

ב"עד החתונה" עבדתי עם ענת שנהב ויצמן שהיא חברה טובה שלי, והיה לנו נורא כיף לעבוד ביחד על הכל, ממש ישבנו וכתבנו את הדיאלוגים ביחד. ב"בלו נטלי" עבדנו עם תסריטאים וגם עבדתי עם גיא סידיס אבל לא ישבנו לכתוב ביחד. היינו מקבלים דראפט מהתסריטאי ואז גיא היה משכתב ומעביר לי, אני הייתי משכתב ומעביר לו, וככה היינו מעבירים בינינו עד שהיה לנו את הפיינל.

פה היה לי תהליך אחר. אני חייב לומר שמאד נהניתי בכתיבה לבד, היה בזה משהו משחרר. יש הבדל בין לעבוד עם תסריטאים שבחרתי ושאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה עם התסריט שלהם, לבין עבודה עם יוצר שותף שיש לו זכות. פה היה המון חופש, עפתי על הדברים. ב"בלו נטלי" יש המון מגיא סידיס. הנימה, המשפחה, הם לא רק אני אלא גם נורא גיא. פה הכישלון וההצלחה הם רק עליי, אבל הכתיבה היתה יותר משוחררת. עפתי על זה שאני לא צריך לשבת על כל מילה עם עוד תסריטאי. מה שהיה חסר לי זה הבנייה של הסיפורים, הרעיונות, כי גם את זה אני נורא אוהב לקבל מהתסריטאים, וגם כמובן מהשותף או השותפה שלי ליצירה. זה היה הקושי העיקרי, הבנייה הראשונית של הטריטמנט והסינופסיסים לבד. כמובן בהמשך עזרו לי עם זה ארז, ומירית מהוט, וקובי הבמאי.

אז היית צריך להיעזר בעורך תסריט בשלבים יותר מוקדמים?

כן, ממש מההתחלה. ארז ממש הלך איתי יד ביד מהרגע הראשון. אני חושב שאם יש בנאדם שמגיע לו קרדיט ענק על הסדרה הזו, זה ארז. הוא היה כמו אבא שלי בדבר הזה, חבר ואבא ועורך תסריט. היה לי נורא חשוב לקחת עורך תסריט שלא יפחד ממני. בגלל שיש לי נסיון ועשיתי הרבה דברים, יש הרבה אנשים שמולי הם "יסמנים" (yes men), ואני מאד לא אוהב את זה. כשאני מראיין אותם לתפקיד עורך תסריט הם נורא אוהבים הכל וזה לא טוב לי. ארז ידע להגיד "תקשיב, הפרק הזה לא עובד ואת הסצינה הזו אתה לא מבין ", והכל בצורה נחמדה, לא בגסות. יש לו ביצים, הוא לא מפחד לעבוד מולך. גם לו יש כבר רקורד עצום, הוא לא בא אליי עם רגשי נחיתות. גם במאים, לטוב ולרע, אני בוחר ככה. לפעמים אני מצטער על זה כי זה נורא קשה, בא לי שיסתמו ויתנו לי לעשות מה שאני רוצה, אבל זה גם טוב המתח הזה, כשאתה עובד עם אנשים שיש להם מילה.

בשונה מרוב הדברים שעשית, הפעם מדובר במשהו שהוא ממש אישי, חוויה מהזמן האחרון יחסית. עד כמה אתה מרגיש שהיית צריך להכריח את עצמך להתנתק מהחיים האמיתיים?

מבחינת מבנה העומק הרגשי של הדמויות והסדרה, אני חושב שיש פה המון אמת והמון חשיפה. מבחינת הסיפורים עצמם או המעשים והפעולות של הגיבורים, לקחתי חופש יצירתי מאד גדול. המון דברים שנאמרים ונעשים בסדרה הם לא דברים שהעזתי בחיים להגיד או לעשות. ערן ורות שרואים היום את הסדרה, בעצם נחשפים לעולם פנימי שגם הם חשבו אותו אבל לא דיברו אותו, ואני מניח שהם גם מופתעים. כך הם אומרים לי. עכשיו הם יותר מבינים דברים שעברו עליהם. אבל הפעולות עצמן מתוסרטות לחלוטין, לקחתי פה חירות כדי שזה יהיה יותר דרמטי ויותר מעניין.

לדוגמה, בפרק הראשון יש את העניין עם הצמידים, ארז רב עם הצוות בבית חולים כי לא נותנים לו צמיד. במציאות היה את העניין הזה שהם לא יכולים לפרק לך ערכה, רק שאצלי זה הסתיים בחמש דקות. חשבתי איזה סיפור יוכל לייצג הכי טוב את זה שהוא בעצם בורח מחדר הלידה, ואז נזכרתי בסיפור של הצמידים וחשבתי שזה יהיה מעולה לקחת את הסיפור הזה ולהשתמש בו. ארז חושב שהוא באמת נלחם על הצמידים, עד הרגע שבו טליה אומרת לו "הרי הרבה יותר קל להלחם על הצמידים מאשר להיות איתי פשוט בחדר לידה". אז במציאות זו היתה מלחמה של צדק חברתי או שוויון חברתי כי באמת לא היתה לי בעיה להיות איתה. אוקי, אולי זה לא מדויק אבל לא התנהגתי כמו ארז. כן היתה לי בעיה להיות איתה בחדר, היתה מבוכה מכל האינטימיות והכל, אבל לא הייתי צריך את המלחמה הזו. התגברתי על עצמי וכן הייתי איתה בחדר לידה. אז בסדרה לקחתי רגע מהמציאות והשתמשתי בו כדי להדגיש איזו בעיה. זה נראה כאילו ארז נלחם על זכויות ההומואים אבל אז מסתבר שלא זה מה שקורה אלא שהוא פשוט לא מסוגל להיות איתה בחדר.

היו רגעים בבית חולים שהיו מאד דומים לרגעים בסדרה. למשל זה שהיא לא רצתה שנדבר בטלפון ונודיע לאף אחד. כלומר היו דברים, אבל… היא לא הפליצה, לא היינו צריכים לעשות לה מסאז' בפירנאום, אתה יודע. אלו דברים דרמטיים שהייתי צריך כדי להדגיש את הנקודות שבהן יהיו להם בעתיד בעיות באינטימיות. כי פתאום אתה נמצא בסיטואציה הזו, שזו לא אשתך ולא אהובתך. אתה רואה בנאדם בסיטואציה שבה בדרך כלל אפילו חברים קרובים לא רואים אחד את השני, אז הייתי צריך לקחת חירות אמנותית פה.

עוד דוגמה: בפרק 2 ארז מתעצבן שהוא לא מתחבר לילד אז הוא מאשים את טליה שהיא לא מניקה, שהיא נוטשת את הילד. זה שוב אותו מנגנון תסריטאי. ואז מה הוא עושה? הוא מביא מיינקת. הוא עושה פעולה שנראית מטורפת, אבל זה נכון, יש מיינקות, זה לא המצאה, נאחזתי בדברים מציאותיים. אם זה לא היה מציאותי לא הייתי עושה את זה. יש באמת נשים שלא מסוגלות להניק ומעדיפות מיינקת על סימילאק. אז חיפשתי איזשהו ביטוי לחרדה שגם לי היתה, שפחדתי שהיא לא מניקה או לא רוצה להניק, וכל הזמן מתלוננת שכואב לה, אבל בחיים שלי לא היה לי אומץ להגיד לה תניקי. היא לא בת זוג שלי או חברה שלי. זה גם הגוף של האישה, אני אגיד לה מה לעשות? גם ארז לא יכול לבוא ולהגיד לה, אז חשבתי על הרעיון הזה של המיינקת. היו עליו המון ויכוחים עם כולם ובסוף כולם מודים שזה יצא נכון ומצחיק. זה גם מביא את הרגע של ההתפרקות של ארז ואת הדרמה של טליה בשיא נורא מרגש.

אז שוב, אלה קטעים שיש להם עומק אמיתי רגשי שהיה במציאות, אבל לקחתי מרחק ונתתי לדמות לעשות דברים אחרים לגמרי. היה מאד קשה לכתוב דברים כל כך אישיים וגם לקחת חופש פנימי וגם לא לפגוע באנשים, במשפחה שלי. היו הרבה דברים שכתבתי על הדמות של טליה, שאמרתי שיש סכנה שרות תחשוב שזה מה שאני חושב עליה, שהיא לא תדע לעשות את ההפרדה.
לדוגמה בפרק 5, שהוא לדעתי אחד מהפרקים הכי יפים בסדרה, ארז נשאר אצלה ללילה והספה שלה מאד לא נוחה. הוא קם וכואב לו הגב, והיא שוכבת במיטה, קוראת ספר והילד לידה. היא אומרת לו "בוא, אתה יכול לשכב לידי במיטה" ופתאום זה אמא אבא וילד. פתאום הוא מתמלא אהבה אליה והם מתנשקים. האקסטרה הזה זה בדיוק הדבר התסריטאי, לעשות מזה דרמה וללכת למקומות מסוכנים. גם לי היה את הדבר הזה שפתאום נורא אהבתי אותה על זה שהיא האמא של הילד שלי. ההורמונים כנראה עובדים, פתאום זו האישה שעשתה לך ילד. אז לא נישקתי אותה, אתה יודע, אבל אמרתי אוקיי, כתסריטאי, להיות אמיץ, שילך על זה.

אחרי זה ארז חושב שאולי הוא בכלל סטרייט. הוא פתאום מתחיל להסתכל על בחורות וזה, גם לי היה איזה קטע כזה שפתאום התחלתי להיות יותר מודע לנשים, לשדיים… עברתי המון טלטלות עם הלידה הזו. פתאום הגבריות שלך מקבלת עוד נפח. להיות אבא זה כאילו נפתח עוד מדור בגבריות שלך, שבתור הומו הוא לא מובן מאליו. לא חשבתי שהזרע שלי יטייל איפשהו ויפגוש איזו ביצית. אז זה פרק שאני קורא לו "הגן הסטרייטי". הוא בטוח שפתאום בנות שמות לב אליו והוא מפלרטט עם מישהי ומנסה לשכב איתה, וזה כמובן הזיון הכי כושל שראית בתולדות הטלוויזיה. זה בדיוק ה"מה אם" הזה. אני הייתי פעם הולך ברחוב וזה היה כמו הטרמינייטור שרואה רק גברים ברחוב. פתאום התחלתי לראות בחורות ולסובב את הראש. אז אמרתי בוא ניקח את זה לארז אבל ניתן לו ליפול עם זה עד הסוף. ואגב, בדיוק בקטעים האלה אני מאד שמח שלא היה לידי עוד תסריטאי שותף שהייתי צריך להסביר לו את כל זה, כי עם דברים כל כך פנימיים ואישיים, לא בטוח שהייתי מצליח להגיע למקומות האלה.

יהודה ויפתח כבר שיחקו אצלך בעבר. האם הם מיד היו בחירה שלך, או שהם הוצעו לך?

קודם כל עשינו אודישנים לכל שחקן בארץ בערך. עם יפתח יש לי היסטוריה ארוכה, הוא כמעט שחקן הבית. הוא היה יוחאי ב"עד החתונה", יוני ב"בלו נטלי", ועכשיו פה ארז, ותמיד הוא ברגע האחרון צץ פתאום. המלהקת מיכל קורן, שאני עובד איתה קבוע, אומרת לי "טוב, צריך להביא את יפתח" ואז הוא מגיע ובאמת פתאום זה נראה לי "זה", ולא רק לי. הרי בשביל שזה יעבוד צריך יותר מרק אותי. יש במאי, יש מלהקת, יש את הוט, יש מפיקים. אז יפתח הגיע לשלב המאצ'ינג, לא עשינו לו אודישן. מאצ'ינג זה כשעושים כמו אודישן אבל עם עוד שחקן. אתה מתחיל בדרך כלל באודישנים, ואז מי שעובר לשלב הבא אתה עושה לו מאצ'ינג. קודם עשינו לארז וסמי, ואז כשהחלטנו עליהם, עשינו מאצ'ינג של שניהם מול אופציות לטליה.

יהודה, הוא כן הוצע לי. בכלל לא חשבתי עליו כאופציה כי חשבתי שהוא עסוק במלא דברים, ידעתי שהוא עושה עוד עונה של "הבורר", אבל מישהו מהוט העלה את זה. מסתבר שהם שלחו ליהודה את התסריט ושהוא נורא התלהב ואמר שהוא רוצה לעשות את סמי. בהוט דווקא רצו שהוא יבחן לתפקיד של ארז, אבל יהודה קרא את זה ואמר שהוא לא רוצה, הוא רוצה את סמי, הוא מתחבר לסמי, ורק סמי. אפילו לא הצלחנו לגרום לו לעשות אודישן לארז, הוא ממש לא הסכים, התעקש.

אז עשינו לו אודישנים ואז מאצ'ינג. יפתח עשה עם המון בחורים חוץ מיהודה, ויהודה עשה עם אחרים, והם עשו ביחד כמובן. כל אחד מהם עשה עם חמישה שישה שחקנים אחרים. ובסוף כששמנו את שניהם ביחד, פשוט אי אפשר היה לעמוד בפני כמות הכריזמה שהיתה על המסך והכימיה שהיתה ביניהם. זה פשוט היה זה. ואז עשינו ישיבה מול הוט, הראנו להם את כל הזוגות האופציונליים, והיתה החלטה פה אחד שזה שניהם. ואז התחלנו לחפש את טליה.

מיה היא הראשונה שחשבתי עליה לתפקיד. אבל חששו שיש לה איזה דימוי מסוים, קצת יותר ביצ'י, אסרטיבי, אני לא יודע מה. אני תמיד חשבתי שהיא שחקנית יוצאת דופן ונדירה בארץ. פשוט שחקנית מהשלישייה המובילה בעיניי. ידעתי שזה התפקיד בשבילה, כי אני אוכל להביא אותה לצד של הרגישות והפגיעות. הרבה פעמים נותנים לה תפקידים קצת יותר מוחצנים ופה אמרתי "היא תביא צד אחר". ואיך שהיא קראה את טליה, היא פשוט ריגשה אותנו עד כדי צמרמורת. היא מהממת, בא לך לחבק אותה. הרבה שחקניות באו ועשו אותה כזו "רווקה שלא התחתנה", "רווקה בת 37", מרירה, עצבנית, דוחפת כל מיני הערות מגעילות, איזו מין פולניות מבאסת, וזה הדבר האחרון שרציתי לדמות הזו, כי זו לא הדמות. זו לא דמות שעושה את זה מתוך מרירות וחוסר ברירה. זו דמות שרוצה לעשות ככה ילד, מהסיבות שלה שעוד נגלה אותן בהמשך. מיה היא כל כך רגישה שהיא פשוט הביאה את זה. פשוט אמרנו אוקיי זהו, זה פשוט זה, הבאנו להוט את המאצ'ינג איתה, אבל ברגע שהם ראו אותה, כל המתנגדים פה אחד הורידו את ההתנגדויות שלהם. ממש ככה. פה אחד. גם הבמאי מאד רצה אותה, מאד החזיק ממנה.

אלה שלושה ליהוקים גדולים מאד.

היה לי מאד חשוב שנביא כוכבים עם סטאר קוואליטי. לצד זה שהם שחקנים מהטובים בארץ בעיניי, חשוב שיהיה להם סטאר קוואליטי כי חשבתי שהנושא הוא איזוטרי קצת ורציתי שזו תהיה סדרה שגם פונה לקהל הרחב וגם לסקטור הרלוונטי, וחשבתי שיהודה, יפתח ומיה יהיו הסוכנים הכי טובים להביא את הנושא הזה ולייצר לו אמפתיה. אם הייתי הולך על שלושה אנונימים, אני חושב שפחות אנשים היו מגיעים לפרק הראשון והיה מאד קשה למכור את הסדרה הזו לצופים. היו שחקנים טובים עם פחות סטאר קוואליטי ואני לא אוהב את זה בטלוויזיה. אני מצטער על כל ליהוק שלי של שחקן שהוא רק איכותי אבל לא שורף את המסך. אני חושב שבטלוויזיה אתה מכניס הביתה את האנשים האלה ואתה צריך שתהיה כריזמה על המסך. יש המון שחקנים שהם באמת שחקנים טובים אבל לפחות לפי הטעם שלי, הם לא עוברים מסך מספיק טוב. אני גם נורא אוהב שחקנים טבעיים. נגיד יהודה לוי, אני באמת חושב שהוא בטופ של השחקנים כי הוא מעביר איזה משהו טבעי לא מתאמץ, בלי מתודות. הוא פשוט שם, בתוך הדמות, וזה קונה אותי הכי הרבה.

בפרק השלישי יש סצינה שבה ארז יושב אצל הפסיכולוג שלו ד"ר רוטשילד (אלון נוימן), שקצת הציקה לי מבחינה תסריטאית. לאחר פרק שלם שבו עוברות על ארז מגוון מצוקות, הוא מתיישב אצל ד"ר רוטשילד ושניהם ביחד בעצם מספרים לצופה מה שקצת מרגיש כמו הסאבטקסט (הברור למדי) של כל מה שראינו עד כה בפרק. לאור הטענה המוכרת, שטלוויזיה היא סוג של טיפול פסיכולוגי לצופה, אתה לא מרגיש שהסצינות האלה אצל הפסיכולוג קצת עודפות?

דבר ראשון, אם יוצא שהסשן אצל רוטשילד מסביר את הפרק אז זה סשן לא טוב כנראה. בקטעים שזה יוצא מסבירני, זה כנראה לא מספיק טוב. פשלה של התסריט.

יכול להיות שלפעמים זה מסבירני או שלפעמים יש חוסר ביטחון שלי, שאולי לא מבינים את ארז. הוא היה נראה לי דמות שלא תמיד מבינים אז השארתי הרבה פעמים פתח לבעיות שלו. אבל הרעיון היה שכן תיחשף לאיזה רובד שלא חשבת עליו, שפתאום תהיה איזו מין הארה כזו.

תראה, יצירה, אני אומר את זה באמת בלב שלם, כשהיא יוצאת יש בה גם פגמים, כמו בנאדם. אין משהו מושלם. אם זה היה מושלם זה לא היה זה. יש דברים שהייתי עושה אחרת ויש דברים שלא עובדים, יש מהלכים שציפיתי שיעבדו יותר ויש כאלה שפחות. הרעיון היה שהסשן ירגיע אותו, או יוציא אותו לפעולה, או יסביר לו משהו על עצמו, או יעצבן אותו. זאת אומרת שהסשן יהיה אקטיבי, יהיה כמו פעולה. אבל אתה יודע, אולי לא הצלחתי בהכל. אני חושב שחלק מהסשנים הם מבריקים וחלקם אולי קצת מסבירניים מדי. יש לי הרבה ויכוח עם הבמאי והעורכים. יכול להיות שהייתי צריך לתת להם יותר חופש בעריכה, אבל היה משהו בטיפולים שהיה מאד קרוב ללבי ובעצם התעקשתי. יכול להיות שחלק היה צריך לרדת החלקים המסבירניים מדי. אבל אי אפשר לנצח בהכל, בשביל זה יש עוד עונה.

הפרמיס בסדרה הוא באופן ספציפי "שני הומואים ואישה מגדלים ילד" אבל בסופו של דבר הפרמיס ה"אנושי" הוא "מגדלים ילד", וזה סוג פרמיס, משפחתי, שלכל מיני סדרות מהסוג הזה נוטה להיגמר מתישהו הסוס. אצלך, הקונפליקט המרכזי הוא הנסיון להתאקלם כתא משפחתי לא קונבנציונלי. עד כמה אתה חושב שתוכל להמשיך ולפתח את זה? יש פה משהו שאפשר להמשיך ולצלול בו? האם אתה לא מגיע באיזשהו שלב למצב שבו אתה סיטקום? שיש את התא המשפחתי עם הכללים שלו ושכל פרק צריך להמציא לו איזה משהו חדש?

למה זה רע? זו בדיוק היתה אחת המחשבות שלי, לעשות משהו חדש – דרמה בפורמט של סיטקום. ההימור הכי גדול שלקחתי בסדרה הזו היה זה, הפורמט. לבנות אותה כסיטקום שכל פרק עומד בפני עצמו ובכל פרק יש סיטואציות שבהן נבחנת המשפחתיות של המשפחה הזו, וגם המיקום של כל אחד מהם עם כל השריטות שלו, בתוך המשפחה. במובן הזה יש פה מנגנון אינסופי, אני כל הזמן יכול להכניס אותם לאיזושהי סיטואציה שבה כל אחד מהם יידרש להגיב, אבל הם גם יצטרכו להגיב כמשפחה.

בעונה הזאת יש הרבה פרקים שעושים את הדבר הזה. יש פרק שהם לוקחים מטפל, אז אנחנו רואים איך כל אחד מגיב למטפל. יש פרק שהבנים יוצאים לצימר ומשאירים אותה לבד בבית. בכל פרק יש סיטואציה של סיטקום, שמטופלת בצורה דרמטית. ואני חושב שזה די חידוש, אני לא יודע אם בכלל עשו כזה דבר. אני כן חושב שכדאי להתחבר למה שאתה אומר, אני כן חשבתי על זה ואתה צודק. לכן אני חושב לפתוח בעונה הבאה יותר סיפורי משנה וגם לתת יותר סיפורים לדמויות משנה. גם לכל אחד מהם, אולי קצת סיפורים שקשורים לאו דווקא רק להורות ולשלישיה.

אני אתן לך דוגמה. בעונה הבאה או אחרי זה, האם סמי יעשה עוד ילד עם טליה? האם זה ילך? אולי הוא יחליט לעשות עוד ילד בפונדקאות? ואז זה יהיה הילד רק של ארז וסמי? ואז, איפה זה ישים את טליה בתוך הסיפור הזה? אולי סמי לא יצליח לעשות ילד ואז כל הסימטריה שהיתה אמורה להיות, שלכל אחד יש ילד ביולוגי, הכל ייהרס ואז גם הזוגיות שלהם תיפגע? כלומר יש המון מקומות שאליהם אפשר לקחת את זה, ואני גם זז נורא לאט. בדרמות יש תזוזות קלות. גם הדמות של טליה, כרגע היא לבד ורוצה להיות לבד, אבל אני עומד לאתגר אותה מאוד בהמשך. דווקא דרך זה שהיא מקיימת מערכת יחסים עם שני גברים, אני חושב שפתאום ייפתח אצלה איזה צורך להיות במערכת זוגית ואז בכלל ייכנס עוד גורם רביעי לתוך המשוואה. לתת לה בן זוג, ואז הוא רוצה ילד ממנה, אבל היא בכלל הבטיחה ילד לסמי. יש המון דברים שחשבתי עליהם, אפשר לטפל בהם בקטן וזה יכול להימשך עונה שלמה. מה שאני עוד רוצה לעשות, זה לפתח את דמויות המשנה, מני וניסו בעיקר. הם דמויות אהובות שנורא תפסו. עשינו להם גם ספין אוף באינטרנט. אז אני הולך לפתח אותם, אולי הם יהיו זוג, אולי הם ינסו להביא ילד בפונדקאות.

אני חושב שיש פה איזה ניסוי שאני מאד מקווה שהוא יצליח, כי אני כן חושב על דרמה בתוך פורמט של סיטקום ואני נורא שמח שזה עובד, שכל פרק הוא יחידה נפרדת עם התחלה אמצע סוף.
יש גם סדרות הפוכות שכל מה שמחזיק אותך בהן זה המתח על מה יהיה בסוף, וגם זה מייאש ובעייתי ולא מחזיק. את "אבודים" הפסקתי בעונה השנייה כי כבר לא עניין אותי לגלות מה יקרה בעוד שבע עונות, ויש עוד כמה סדרות כאלה. אני אוהב נגיד את The Good Wife, שם כל פרק מתחיל ונגמר אבל יש גם עלילה עונתית שנעה בעצלתיים. שמע, אין מה לעשות, אי אפשר לעשות סדרה על המשפחה הזו ולהכניס עלילת רצח. יהיה בעונה השנייה של "בלו נטלי" משהו שלדעתי אי אפשר יהיה לצפות בלי ישר לעבור לפרק הבא. כל פרק נגמר בקליף האנגר, יש משימה נורא ברורה לעונה וזה סוג אחר של דרמה. פה אתה הולך על ניואנסים, אז אני מקווה שאנשים מספיק יאהבו את הדמויות כדי לחזור אליהן כל פרק, וקצת לצחוק מהן ולהתרגש מהן. אין פה עלילת רצח או שחיתות ולא תהיה.

Print Friendly, PDF & Email