התחנות המרכזיות בדרכו של הגיבור והארכיטיפים האוניברסאלים של הדמויות ע"פ כריסטופר ווגלר / רשומה מאת עלמה גניהר, תסריטאית
נניח שכתבתי תסריט ולפתע הרגשתי צורך לא מודע לשבץ בתוכו דמות של שליח תל אביבי על הארלי דוידסון. תפקידו של השליח הזה הוא להעביר לגיבורת הסרט שלי מידע כלשהו שישנה את חייה, ולכן דמות זו משרתת אותי היטב. היא מגיעה בדיוק ברגע הנכון וגורמת לגיבורת הסיפור שלי לצאת מחייה הקודמים אל מרחבי ההרפתקה שלה (שהיא הסיפור שלי). לכאורה, יכולתי לטפוח לעצמי על השכם ולברך על הרעיון המוצלח שהעליתי בראשי. אבל עיון בספרו של כריסטופר ווגלר, The Writer's Journey , מגלה, לצערי, שאין שום מקוריות ברעיון שלי.
על פי ווגלר, עצם הצורך שלי להשתמש בדמויות אלו הוא בלתי מודע, ונובע מדפוסי סיפור מיתולוגיים עתיקי יומין הנטועים בתת המודע האנושי. דמויות אלו הן חלק מגלרייה של ארכיטיפים אוניוורסאלים הקיימים בכל סיפור, מכיוון שהם נמצאים בתת המודע הסיפורי מאז ומתמיד.
בצורתו הבסיסית, מיתוס הוא סוג של סיפור העוסק באלים/כוחות הבריאה, וביחסיהם עם בני אנוש. סיפורי בראשית הם סיפורים מיתולוגים, וכמוהם גם סיפורי הברית החדשה, האליאדה והאודיסאה. לטענתו של ווגלר, חלק מהסיפורים שאנו ממציאים כיום – אלפי שנים אחר הופעת המיתוסים – מכילים מבנה ודמויות ארכיטיפיות השאובות מאותו מקור קדום ועתיק של סיפור מיתולוגי. כך שאפילו אם בסיפורנו יוצאת הגיבורה למסע פוסט מודרני בסביבה אורבנית מנוכרת – עדיין ישארו בסיפור הזה, על פי ווגלר, מקורות הנטועים בסיפורי המסעות הקדומים.
ווגלר אינו מתיימר לתת מרשם לסיפור. הוא רק מבקש להביא למודעות קוראיו את השימוש שהם עושים בדפוסים מיתולוגים ולהביא לידיעתם את האפשרויות הצפונות באותם סיפורים עתיקים. הוא מציע 12 שלבים המהווים, לטענתו, את דרכו של הגיבור בסיפור. חלק מאותם שלבים אומנם מוכרים לנו מתיאוריות אחרות הקשורות לכתיבת תסריט – אך ע"פ ווגלר, גם חלק מאותן תיאוריות נשענות על דפוסים מיתולוגים.
במאמר זה לא אוכל לסכם את כל ספרו של ווגלר, אך אציג את התחנות המרכזיות בדרכו של הגיבור ואת הארכיטיפים האוניברסאלים של הדמויות אותן הוא מציע. מובן שניתן לחלוק על טענותיו של ווגלר – בפרט בעידן בו רמיסת מיתוסים היא ספורט רווח – אך בכל מקרה הן מעוררות מחשבה.
השלבים במסעו של הגיבור אותם מציע ווגלר
גיבורים מוצגים תמיד בעולמם הרגיל. בעולם זה הם מקבלים את הקריאה להרפתקה (פעולה). תחילה, הם מסרבים לקריאה או לא שומעים אותה, אלא שאז הם מעודדים על ידי מנטור לעבור את המכשול הראשון ולהכנס לעולם חדש ומיוחד, שבו יוצבו בפניהם מבחנים, ידידים ואויבים.
הם מגיעים למערה הסודית – עוברים את המכשול השני ואז הם מגיעים למבחן העליון. בסוף מבחן זה הם לוקחים בעלות על הפרס שלהם, ויוצאים למסע בחזרה לעולם הרגיל ממנו באו. הם עוברים את המכשול השלישי, חווים את התחייה בעזרת הנסיון שחוו – וחוזרים עם אותו "שיקוי פלא" או אוצר כדי להרוויח ממנו בעולם הרגיל.
שלבים אלו משותפים להרקולס וללוק סקייווקר ממלחמת הכוכבים למרות ש – 4000 שנה מפרידות ביניהם. ווגלר טוען שאומנם כיום, גיבורים מודרנים אינם נכנסים למערות או מבוכים כדי להלחם בחיות מיתולוגיות. אך לעומת זאת, הם נכנסים בכל זאת לעולם מיוחד שיכול להתרחש בחלל, במצולות הים, בעיר המודרנית או בתוככי נשמתם. כל שינוי או תוספת למבנה הקיים – כל חריגה במורכבותה של הדמות – רק מוסיפה עניין. המבנה הוא גמיש ויכול להכיל אין סוף ואריאציות, מבלי לאבד את הקסם שלו.
ארכיטיפים
בסיפורי האגדות המיתולוגיים ניתן לזהות כמה סוגי דמויות קבועים. על פי יונג, אלו הם הארכיטיפים – דפוסים עתיקים של אישיות, הנובעים מהמורשת המשותפת של המין האנושי.
הארכיטיפים עוברים כחוט השני בין התרבויות השונות ודרך אלפי שנים. לטענתו של ווגלר, שמוש בכוחות אלו הוא אחד מהאלמנטים החזקים הצפונים באמתחתו של מספר הסיפורים המודרני. הקונספט של הארכיטיפים הוא כלי חיוני לצורך תפקוד הדמויות בסיפור. הארכיטיפים הם חלק משפה אוניוורסאלית של מלאכת הסיפור.
הארכיטיפים הם גם סמלים לכלל התכונות האנושיות. כל אחד מהם עומד בנפרד בפני עצמו, אך ביחד הם יוצרים שלמות – צדדים שונים של אותו מטבע, המקיימים מתח וקונפליקט תמידי ביניהם.
הדמויות הארכיטיפיות המרכזיות על פי ווגלר
הגיבור
הארכיטיפ של הגיבור מייצג את מה שפרויד מכנה אגו – אותו פן באישיות המתנתק מהאם, והרואה את עצמו מרוחק מהמין האנושי. הגיבורים הם כולם אגו, והם מייצגים את המסע לזהות ושלמות. בדרכו של הגיבור עומדים מולו שומרי סף, צללים, שדים, מדריכים, אלים, מפלצות, מפתים, אדונים וחברים. אלו אספקטים אחרים של האישיות שלנו, ודמויות מחלומותינו.
ווגלר מנתח את דמותו של הגיבור ואת תפקידו הפסיכולוגי, את הקורבן שעליו להקריב, ואת התמודדותו עם המוות. הוא מחלק את סוגי הגיבורים לאלו המוכנים להרפתקה ולהתמודדות, ולאלו הנדחפים אליה ללא שרצו.
המנטור
המנטור מופיע לרוב במיתוסים, סיפורים וחלומות. זוהי דמות חיובית (בדרך כלל, אך יש יוצאים מהכלל), שתפקידה לסייע לגיבור במסעו. לעתים היא חיצונית, ולפעמים פנימית בלבד. דוגמאות מייצגות לכך הן הקוסם מרילין (שעוזר למלך ארתור), או הפיה שעוזרת לסינדרלה.
היחסים בין הגיבור למנטור שלו הם מקור לעושר בסיפור. באנטומיה הפסיכית האנושית מייצג המנטור את ה- SELF – החלק האלוהי שבנו. המנטור מדריך, נותן מתנות, מעודד את הגיבור ומאתגר אותו – ובמקביל גם שותל מידע נחוץ לסיפור, שישרת אותנו מאוחר יותר. הוא המלמד את כוחה של האהבה או את עוצמתה של התשוקה. למרות שלפעמים המנטור הוא לאו דווקא דמות חיובית ולעיתים יש בו צללים אפלים – זוהי דמות חיונית למספר הסיפורים.
שומר הסף
מופיע בתחילתה של כל דרך חדשה שאליה עומד לפנות הגיבור. לעיתים הוא נציגו של האויב, לעיתים הוא חלק מהנוף ולעיתים הוא ידיד. שומר הסף מייצג, מבחינה פסיכולוגית, את המכשולים העומדים בפנינו בעולם הסובב אותנו: מזג אוויר רע, דעות קדומות, מזל דפוק, דיכוי או סתם טיפוסים עוינים.
בשורה התחתונה, שומר הסף מייצג את השדים הפנימיים שלנו, שחוסמים אותנו מלגדול ולהתפתח מבחינה פסיכולוגית. לכן, שומר הסף איננו המטרה. הוא האתגר עליו יש להתגבר כדי להמשיך הלאה.
השליח
מסמן את בוא השינוי. אחרי בואו דבר לא יהיה כשהיה. מבחינה פסיכולוגית, הוא מייצג את הקריאה הפנימית לשינוי. השליח מספק מוטיבציה וגורם לסיפור להתגלגל. הוא יכול להיות דמות חיובית או שלילית. לעיתים הוא הנבל עצמו, המציג את האתגר ישירות מול הגיבור.
משנה הצורה
דמות חמקמקה מעצם הגדרתה. תפקידו הפסיכולוגי של משנה הצורה הוא לייצג את האנימה והאנימוס, כפי שהגדיר אותם יונג. האנימוס, על פי יונג, הוא האלמנט הזכרי בתת המודע הנשי, והאנימה הוא אותו דבר – אבל הפוך. האנימוס והאנימה מייצגים את האלמנטים הסותרים הנמצאים בנו, ושצריכים להגיע לאיזון. תפקידו הדרמטי של משנה הצורה הוא להכניס ספק והשהייה לתוך הסיפור. דמות זו מופיעה לעיתים קרובות בפילם נואר ומטעה את הגיבור. (פיי דאנווי בצ'יינהטאון היא דוגמה קלאסית). פעמים רבות הוא נמצא בסיפורים העוסקים ביחסי גברים ונשים.
הצל
הארכיטיפ של הצל מייצג את הצד האפל שבנו – ובמילים אחרות, את כל מה שאנו לא אוהבים בעצמנו. הצד השלילי של הצל מוקרן בסיפור לדמות האנטגוניסט. הצל יכול גם לייצג את הרגשות המודחקים המאיימים להשמיד אותנו. תפקידו הדרמטי של הצל הוא ליצור את הקונפליקט ולהוציא מהגיבור את מיטבו, בהציבו אותו בסיטואציה הדורשת מאבק. כאשר הגיבור נכנע והופך לאגואיסט במקום שיפגין אומץ לב – סימן שהצל שולט בו.
הנוכל
דמות ליצנית או בעלת אופי קומי. השימוש בהלעגה משרת את קטיעת האגו, ובכך מורידים הנוכלים את הגיבור ממרומי חלומותיו הילדותיים אל העולם האמיתי. הנוכלים מייצגים רצון בריא לשינוי, על ידי כך שהם מייצגים את האבסורדיות שבמצב הקיים. לעיתים, תפקידו הדרמטי של הנוכל הוא הפוגה קומית בלבד, בעוד שלעיתים הוא הגיבור (כך, למשל, דמות הנווד המפורסמת של צ'ארלי צפלין).
לאן הולכים מפה?
לטענתו של ווגלר, מסעו של הגיבור ומסעו של הכותב הם למעשה אותו מסע. לטענתו, מי שעוסק בכתיבה הוא למעשה קוסם, ולכן חשיבותם של הכותבים בתרבות הינה עצומה. החשיבות הזו נובעת מההמשכיות ההיסטורית שמביא עימו האיש הכותב. ווגלר טוען שכאשר הכותבים המודרנים נדרשים לארכיטיפים הקדומים ולמסעו של הגיבור, הם עומדים למעשה על כתפיהם של מחוללי המיתוסים. לכן, הוא מסכם, מספרי הסיפורים הם שאמאנים (רופאי אליל) מודרנים, המנסים לרפא את בני האדם בעזרת חוכמתה של המיתולוגיה ולשאול את השאלות הראשוניות המעסיקות את כולנו: מי אני, מאיפה הגעתי, ובעיקר – לאן אני הולך
