מחקר חדש ומקיף בנושא מבנה הקריירה של תסריטאים ותסריטאיות בישראל

חזרה >>

החוקרים חיים חגי ורועי דודזון מאוניברסיטת חיפה מסרטטים את דפוסי הקריירה המרכזיים של תסריטאים ותסריטאיות בישראל, ומשווים אותם לנעשה בתעשיות תרבות נוספות בעולם | המסקנות אינן קלות, אך המחקר מספק מידע שימושי רב על פוטנציאל התעסוקה בתחום, ומהוות כר פורה לדיון עומק במצב מקצוע התסריטאות בישראל

בגיליון האחרון של כתב העת "מסגרות מדיה" התפרסם המאמר "כבר קשה לחלום": מבנה הקריירה של תסריטאים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית, פרי עטם של חוקרי התקשורת חיים חגי ורועי דודזון. מחקר מקיף זה מוקדש להבנת אופי העיסוק המקצועי בתחום התסריטאות בישראל, והוא מתבסס על מספר מקורות: ראיונות אישיים עם תסריטאים ותסריטאיות ישראלים (בעילום שם), נתונים כמותיים מטעם איגוד התסריטאים וחברת תל"י, ושימוש במחקרים בינלאומיים באסכולה של חקר תעשיית התרבות.

מחקר חשוב זה מהווה הזדמנות נדירה ואיכותית למבט עומק על מבנה התעסוקה האופייני לתסריטאים ותסריטאיות בישראל כיום, וקריאתו מומלצת ביותר לכל חברי וחברות האיגוד. מערכת האיגוד סיכמה עבורכם כמה מן המסקנות הבולטות של המאמר, אך דווקא לאור הסתמכותו על עדויותיהם הנרחבות של תסריטאים אנו ממליצים בכל תוקף לקרוא את המאמר במלואו ולהתעמק בתיאור החוויה האישית כפי שמתארים אותה עמיתיכם למקצוע.

איגוד התסריטאים מבקש להודות לעורכי המחקר, חיים חגי וד"ר רועי דודזון, על בחירתם במקצוע התסריטאות כמקצוע המייצג לחקר "דפוסי הקריירה המרכזיים של יוצרי טלוויזיה בישראל". בחירה זו מבטאת את ההבנה שזהו המקצוע הבכיר בתחום יצירת הטלוויזיה בישראל מחד, ומאידך את ההבנה כי על אף ה"זוהר" המיוחס לפעמים למקצועות העשייה הקולנועית והטלוויזיונית, מדובר במלאכה קשה עם תנאי העסקה ייחודיים ובעייתיים הניתנים ללמידה ולשיפור.

מסקנות המחקר אינן פשוטות או קלות לקריאה עבורנו, ציבור התסריטאים והתסריטאיות בישראל, אך הן מהוות הזדמנות חשובה לקיום דיון מקצועי ענף ומדויק יותר. או מזמינים את חברי וחברות האיגוד לקחת חלק בדיון זה, בין אם באופן פומבי באמצעות דף הפייסבוק של האיגוד, או באופן פרטי (אתם מוזמנים כתמיד לכתוב אלינו בכתובת [email protected]).

המאמר המלא התפרסם בגיליון מס' 13 של כתב העת "מסגרות מדיה", אשר זמין כולו לקריאה בחינם באתר האינטרנט של כתב העת.
לקריאת הגיליון>>


תמצית המאמר

נקודת המוצא של המחקר מתמקדת באופיין המשתנה של תעשיות תרבות בעולם, עם עלייתן של צורות צריכה ושידור חדשות. לפי חגי ודודזון, התפתחויות אלו "מחייבות הבנה של כלכלת הטלוויזיה ובאופן ספציפי של שוק העבודה מנקודת מבטם של העובדים כדי להבין את היכולת של תעשייה זו לשרת את החברה". מקצוע התסריטאות הוא אחד מני מקצועות רבים שבהם מתבצע בעשורים האחרונים תהליך של הסטת הסיכונים מגופים קולקטיביים (כמו גופי השידור) אל העובד כיחיד, וההעסקה באמצעות חוזים חיצוניים היא אחת מהדרכים המרכזיות של גופים כאלו להתמודדות עם אי-הודאות שבתהליך הייצור, ההפצה וההתקבלות של תכנים טלוויזיוניים.

המחקר בודק היבטים קרייריסטיים מתוך ראיונות אישיים עם תסריטאים ותסריטאיות, כדרך לבדוק את "המתח המובנה שקיים בתעשיות התרבות בין יצירתיות מחד גיסא לצורך בייצור עקיב של מוצרי תרבות מסחריים מאידך גיסא". קריירות של תסריטאים ותסריטאיות מאופיינות באי-ודאות רבה ובצורך מתמיד להתפשר על החזון היצירתי שלהם בשל מגבלות כלכליות ואחרות. אחת מהאבחנות הראשונות במחקר היא כי בשדה התסריטאות בישראל פועלים יוצרים שזהו עיסוקם היחידי לצד כאלו שהעיסוק בכתיבה הוא עיסוק משני עבורם.

תסריטאים מול תסריטאיות, צעירים מול ותיקים, מרכז מול פריפריה וקולנוע מול טלוויזיה

מהנתונים שאספו החוקרים מחברת תל"י ניכר כי בישראל רוב של תסריטאים גברים כאשר רק כ-32% מחברי תל"י הן נשים. ירתה מזאת, נשים מרוויחות חלק קטן יותר מעוגת התמלוגים המחולקים לתסריטאים (כ-28% מהעוגה), אם כי הנתון האחרון נמצא בשיפור בשנים האחרונות. בלמידת ההבדל בין תחומי ההעסקה המאפיינים תסריטאים ותסריטאיות, עולה תמונה לפיה יוצרות שהתנסו בכתיבת תכניות סוגה עילית בערוצים המסחריים חשו בתקרת זכוכית שמנעה את קידומן, לעומת יוצרות הפועלות בערוצי הילדים המדווחות כי זהותן המגדרית מסייעת להן להתקדם משום שמנהלות מחלקות הדרמה בערוצי הילדים הן נשים.

עוד לפי התפלגות התמלוגים ניכר כי העשור הרביעי והחמישי בחייהם של תסריטאים (הגילאים 31-50) הם העשורים המכניסים ביותר עבור תסריטאים, ומרבית התסריטאים שהשתתפו במחקר חשו כי למקצוע זה "גיל מקסימום" הנובע הן מאובדן רלוונטיות והן ממקדם שחיקה גבוה. עם זאת, חשוב לשים לב כי נתוני הגיל מושפעים גם מן העובדה ששוק הטלוויזיה בישראל התרחב באופן משמעותי רק בראשית שנות ה-90, ולכן מעטים מבני הקבוצה הבוגרת הגיעו למצב שבו יצירותיהם הופקו בטלוויזיה והם זכאים לתמלוגים.

כמו תעשיות תרבות רבות הנוטות להתמקם בריכוזים אורבניים דחוסים (המאפשרים הרכבה מהירה יותר של צוותים יצירתיים, וחשיפה מוגברת אצל שומרי סף כמו גופי שידור והפקה), כך גם בישראל ניתן לראות כי רוב העוסקים במלאכה מתגוררים באזור המרכז בכלל ובתל אביב בפרט. בתל אביב מתגוררים 51.1% מהחברים באיגוד התסריטאים, ונתונים אלו קשורים לביסוס הרשת החברתית והמקצועית שנתפסת כקריטית להשגת עבודה, בעיקר בשלבי הקריירה הראשונים.

על אף העובדה שמרבית התסריטאים עובדים בהיקף מסוים הן בטלוויזיה והן בקולנוע, הטלוויזיה נתפסת בעיני תסריטאים רבים כאופציה היחידה להתפרנס מהמקצוע. זאת הן לאור העובדה שהתשלום על עבודה בקולנוע מגיע רק לאחר תקופה ממושכת של עבודה, והן לאור התחרות הקשה על השגת מימון בקרנות הקולנוע.
מסלולי הקריירה

מסלול הקריירה הנפוץ בקרב תסריטאים ותסריטאיות הוא תלת שלבי:

1. שלב ראשון: הכניסה לשדה
שלב זה נתפס בעיני רבים כשלב הקשה ביותר במסלול הקריירה. הוא מלווה בהשקעה ניכרת ללא הכנסה מובטחת, ועל אף התפיסה לפיה גופי השידור מחפשים תמיד "דם חדש", חוסר הניסיון עומד בעוכריהם של יוצרים חדשים המבקשים להיכנס לתחום ללא "קבלות" מקצועיות. עוד נראה כי המרכיב המרכזי המשפיע על תהליך הכניסה לתחום הוא הרשת החברתית של היוצר, או במילים אחרות "קשרים". מרבית היוצרים שרואיינו למחקר סיפרו שאת העבודה הראשונה בתחום קיבלו בזכות היכרות אישית עם יוצר ותיק (לרבות מורים שהכירו בלימודי קולנוע).

2. שלב שני: התבססות בשדה
לאחר שתסריטאי או תסריטאית משיגים את עבודתם הראשונה, עליהם ליזום ולחפש אפשרויות תעסוקה נוספות באופן עצמאי, ובנקודה זו באה לידי ביטוי הסתירה המובנית בשלב המכונה על ידי החוקרים "יזמות כפויה": מצד אחד, התסריטאי המצליח מקדם את עצמו באופן מתמשך ומקביל במגוון פרויקטים ומחפש עוד ועוד הזדמנויות תעסוקה, אך מצד שני, הקידום האינטנסיבי אינו נעשה מבחירה ולא נתפס בהכרח כבסיס המיטבי לפיתוח טקסט יצירתי. לדוגמה, בשלב שלאחר כמה וכמה עבודות בתחום, הניסיון המקצועי של היוצר יכול להגדיל את סיכוייו לקבל שכר פיתוח, אך כספי הפיתוח נתפסים ככאלה שאינם מאפשרים באמת התמסרות מוחלטת לכתיבה ומאלצים את היוצרים לעבוד בעיסוקים נוספים במקביל (הוראה, עיתונות או עבודות מזדמנות). בשלב זה מתחיל לתת את אותותיו גם הלחץ הכלכלי שחשים היוצרים, הנובע מהאופן המחזורי של העיסוק, שבו תקופה של עבודה אינטנסיבית יכולה להיות מלווה בתקופה של אבטלה או של עבודה בשכר נמוך. במצב כזה נותר בידי תסריטאים ותסריטאיות חלון זמנים מצומצם למדי שבו הם יכולים לנסות לפרוץ לשלב השלישי בקריירה – שלב המקצוענות הטכנית. מרגע שהלחצים הכלכליים הופכים למשמעותיים יותר (לדוגמה, בעקבות הקמת משפחה), רבים מהתסריטאים שלא הצליחו לבסס את מקומם כיוצרים ראשיים פורשים מהעיסוק.

3. שלב שלישי: שלב המקצוענות הטכנית
כתיבת התסריט תחת שורה של מגבלות ולחצים מצד גופים שונים היא המהות של המימד הטכני בעבודה, והיא מקבילה למגבלות הפיזיות והטכניות בעבודת המכונאי. מגבלות אלו אמנם משפיעות גם על כותבים בשלב הקודם של הקריירה, אך "המקצוענים הטכניים" הם אלו שנדרשים להתמודד עם לחצים אלו באופן יומיומי וישיר מתוקף תפקידם הבכיר. ניתן לחלק את המגבלות והלחצים הללו לשלושה סוגים:

א. לחצים תקציביים – אלו הם לחצים הקשורים לדרישה לקצץ בעלויות ההפקה, שיכולה להשפיע באופן ממשי על התסריט (מספר ימי הצילום, היחס בין חוץ ואולפן, מספר השחקנים והדמויות, ועוד). לפי המחקר, ניכר כי מרבית היוצרים מקבלים סוג זה של מגבלות בהבנה ואף מוצאים הנאה מסוימת בהתגברות עליהן באמצעות פתרונות יצירתיים.

ב. לחצים שיווקיים – בניגוד ללחצים תקציביים, לחצים שיווקיים נתפסים ע"י יוצרים רבים כפגיעה משמעותית בחופש היצירה שכן הם דורשים התערבות ממשית בתוכן, במיוחד במקרים שבהם נדרשים תסריטאים לבצע התאמות על מנת לכלול תוכן שיווקי בתסריטיהם.

ג. מגבלות הקשורות לגוף השידור – בגופי השידור המסחריים (בעיקר), הפנייה לקהלים רחבים מחייבת התנהלות שמרנית בכל הנוגע לתכנים.

אל שלב המקצוענות הטכנית מגיעה שכבה דקה יחסית של יוצרים בעלי יכולת מוכחת לעמוד בדרישות הזמנים ובלחצים התקציביים המאפיינים הפקות בישראל. התמחות זו מאפשרת ליוצרים להיענות להצעות שמופנות אליהם מטעם גופי שידור והפקה ולנוע מפרויקט לפרויקט שבו אינם יוזמי הרעיון. אחד התסריטאים שרואיינו במחקר אומר כי "המקצוע שלי האמיתי – אני תסריטאי שכיר בטלוויזיה. פונים אלי גופי שידור, פונים אלי מפיקים שצריכים שאני אממש את הרעיונות שלהם ואעשה פרויקטים". תיאור נפוץ זה שונה למדי מהתדמית של היזם המגשים פרויקטים המקושרת לפעמים עם מקצוע זה.

גם העבודה בשלב זה מאופיינת במחזוריות, ובתחושת לחץ הנובעת מדפוס ההעסקה ומההבנה שרגע השיא בקריירה עשוי להיות זמני, מצב אשר מוביל תסריטאים רבים לקחת על עצמם כמויות עבודה גדולות במיוחד לתקופות ממושכות (כולל תקופות ארוכות של עבודה שבעה ימים בשבוע), מתוך החשש להיעדר פרנסה בהמשך. גם בשלב המקצוענות הטכנית חשים מרבית היוצרים כי עליהם להוכיח את עצמם כל פעם מחדש, ושאפילו כישלון בודד יהיה כמעט בלתי הפיך. גם תסריטאים זוטרים שהתקדמו למשרות בכירות עשויים בשלב מאוחר יותר בקריירה לחזור לתחתית הפירמידה המקצועית ולכתוב דיאלוגים כדי להתפרנס.

על אף שחלוקה זו לשלבי עבודה שונים מייצרת מצב (המאפיין גם תעשיות תרבות אחרות) שבו מספר קטן של "כוכבים" נהנים ממרבית ההון הכלכלי והסימבולי בזמן שכמות גדולה בהרבה של עובדים מתפרנסים בקושי, "הכוכבים" בתחום התסריטאות אינם כוכבים באמת – אין להם את החשיפה התקשורתית הניכרת שבכוחה לספק להם כוח רב בהמשך, אלא הם מקצוענים שלמדו לזהות נישה מסוימת שאותה הם יודעים למלא ולבצע בצורה הטובה ביותר בשירות גופים תאגידיים גדולים, וגם הם פועלים בחשש מתמיד לתעסוקתם העתידית.

אלו הם ממצאים ראשוניים שאותם יש לבחון באמצעות מדגם רחב יותר. כמו כן, אנו שבים וממליצים לחברי וחברות האיגוד לקרוא את המאמר במלואו, על מנת להבין את הדקויות שבמחקר זה ואת נקודת המבט האישית של המרואיינים. את שורות הסיום נשאיר לכותבי המאמר, החותמים אותו בקביעה החשובה הבאה:

"יש בממצאים פוטנציאל לעורר דיון חשוב על התנאים האופטימליים להבטחת יצירה טלוויזיונית מגוונת. הדומיננטיות של השיקולים המסחריים בתהליך הפקת תוכן טלוויזיוני, הקידוש של ערכי הצריכה הקפיטליסטיים [..] על פני תוכן ביקורתי [..] ודפוס ההעסקה הבלתי יציב  שנמצא קשור בארה"ב לתחלואה מוגברת [..] מעוררים את הצורך לחשוב על כינונה של מערכת ייצור תוכן ציבורית לצד זו הפרטית. רפורמות מעין אלה עשויות להיטיב הן עם עובדי תעשיות התרבות הן עם צרכניה".
לקריאת המאמר>>