האסיפה הכללית והמסיבה השנתית 2019 – סיכום

בתאריך 14/07/19 נערכה האסיפה הכללית השנתית, בה נפרדנו מיו"ר האיגוד עמית ליאור וקיבלנו בברכה את יו"ר האיגוד הנכנס דניאל לפין.

ראשית אנחנו רוצים להודות לכל חברי האיגוד וחברי ההנהלה שבאו לשמוע ולהשמיע, להפרד ולספר סיפורים על העבודה המשותפת עם עמית ובכלל.

במהלך האסיפה הצבענו על מספר הצעות שעלו לדיון ושוחחנו על אירועי היום בתעשייה ובמיוחד על המצב באקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה. שמחנו לשמוע את דעתכם.

לאחר שנאשר את הפרוטוקול המלא ונשלח אותו לרשם העמותות, לפי חוק, נעלה אותו לכאן לעיונכם.

בהמשך תוכלו גם לקרוא את דברי הפרידה של מנכ"ל האיגוד ליאור תמאם מהיו"ר היוצא עמית ליאור.

אנחנו מזכירים שאנחנו נמצאים כאן כל השנה, עובדים בשבילכם ובשבילכן, ולמען קידום מעמד מקצוע התסריטאי/ת. דלתנו תמיד פתוחה לכל שאלה, בעיה ויעוץ.

 

דברי הסיכום של מנכ"ל איגוד התסריטאים ליאור תמאם:

אנחנו נפרדים היום כיו"ר מעמית ליאור ונכנסים לתקופה חדשה תחת כהונתו של דניאל לפין, ברשותכם, כמי שעבד תחת פיקודו בשנים האחרונות אגיד כמה מילים על עמית:

אתחיל בסיפור  על מנהיגותו המבורדקת של עמית סיפור קצת מצחיק אני קורא לו "פריצת היוצרים לבניין ההסתדרות" – במהלך מאבק התאגיד ניסינו להביא לכך שיו"ר ההסתדרות דאז ניסנקורן ייפגש איתנו כחברי הסתדרות, ניסנקורן סרב, הוא נפגש עם אחרים בנושא, אך התעלם לחלוטין מציבור היוצרים.

החלטנו, יחד עם ארגוני היוצרים האחרים ובהנהגת עמית שיוצאים להפגין על מדשאת ההסתדרות, הגענו לשם. היינו כחמישים והמדשאה גדולה, בקושי שמעו אותנו השמש קפחה על ראשנו ואני לא ידעתי מה לעשות, עמית ידע טוב מאוד, הרים את המגאפון וצעק! "אל הדלת! בואו ניכנס להיפגש עם ניסנקורן בלשכה שלו" ואז החל לצעוד לכיוון דלתות בניין ההסתדרות והמפגינים אחריו, הדלתות היו נעולות, המפגינים דפקו על הדלתות שרקו במשרוקיות והרימו רעש גדול, כשהרעש היה מספיק קבוע, חמק משם עמית נכנס בכניסה האחורית ובלי שאף אחד שם לב פתח את הדלתות למפגינים ופרצנו פנימה.

לראשונה מאז מרד הימאים בשנות ה-50 נעשתה פריצה של עובדים לבניין ההסתדרות, בעולמה של העבודה המאורגנת זה חילול קודש של ממש, לתוך הבניין נכנסים רק נציגי הוועדים, אנחנו נכנסנו כולנו ובילינו שם חצי יום מרעישים ושרים, בסוף הסכים ניסנקורן להיפגש איתנו, לא הייתה לו ברירה, ואנחנו ,כשנכנסנו לפגישה בשקט וברצינות הצגנו לפניו נייר עמדה מסודר המציג את עמדתנו. במידה רבה, זו מורשתו של עמית, הבלגן המסודר הזה, חבורה של מפגינים שברגע אחד הופכת לנציגות עניינית ופרגמטית שיודעת בדיוק מה היא מבקשת.

בפעם הראשונה שעלינו אני ועמית לכנסת הייתה ישיבה חסרת חשיבות כלשהי, בדרך חזרה היה קשה לי לנהוג, ממש רעדתי, הבנתי פתאום באיזו מין מדינה אנחנו חיים וכמה מעט מבינים האנשים שמחליטים על גורלנו שם בכנסת, המחשבה כי אילו האנשים שמנהלים את חיינו גרמה לי לחרדה של ממש.
עמית שישב לידי היה רגוע, הוא היה כבר בעל ניסיון בוועדות הכנסת, הוא הסביר לי את הכלל שלו "העיקר שקולנו יישמע! העיקר שיהיה שם מישהו מטעם איגודי היוצרים – מטעם איגוד התסריטאים, שיגיד את הדברים שחשובים לנו לכל מי שמוכן לשמוע וגם למי שלא"

הוא לא התרגש מהציניות ומחוסר התוחלת שנראה שיש לפעולות שלנו. את העצה הזו לקחתי איתי, לא הייתה וועדה אחת או ישיבה אחת שבה קולם של היוצרים לא  נשמע, לפעמים אכן ניסו למנוע מאיתנו להישמע ואז התפרצנו פנימה והשמענו בכוח (לא יותר מדי כוח בכל זאת, תסריטאים).

לצופה מהצד לעיתים היה נדמה שמדובר בבלאגן בלבד, אבל לעמית יש עוד עקרון,  "המנסח הוא המנצח" על כן הוא וידא שבכל פעם שאנחנו צועקים ומשתוללים יהיה לנו בכיס נייר עם הצעות מפורשות כיצד ניתן לתקן הדברים. וכששאלו אותנו "אז מה אתם רוצים?" מתוך כוונה שנגמגם והמחאה שלנו תתפוגג מיהרנו לשלוף את המסמכים המנומקים היטב שהכנו מראש ולהניח אותם על השולחן לתדהמת כל מי שחשב שאנחנו סתם חבורה של צעקנים, כן, צעקנו, אבל רק כי לא היו מוכנים להקשיב לנו ובשנייה שהקשיבו הפכנו לעכברי משרדים עם מסמכים מנומקים היטב.

לא רק בכנסת ובמשרדי ממשלה אפרוריים פעל עמית, גם במגעים עם גופי שידור, מפיקים עמית התגייס ומתגייס בכל פעם שנדרשת שיחת טלפון סמכותית למישהו, בכל פעם שצריך לבוא וליישר מישהו, עמית הקדיש שעות ארוכות מזמנו הפרטי בהתנדבות בכדי לסייע לחברי איגוד בכל עניין שלהם – גם בעניינים אישיים וגם בעניינים מקצועיים, תמיד שם את היצירה בראש העניין, תמיד חושב על הכלל ועל המדרון החלקלק שמסמלת כל חריגה וכל פגיעה בזכויות של תסריטאי.

וזה עבד, הצלחנו להביא לשינויים של ממש בנוסחים של חוקים שלעיתים קמו עלינו לכלותנו, ולעיתים סתם קמו עלינו לבלגננו.  חוק הקולנוע, חוק תל"י, ועדות של משרד התקשורת למיניהן  ועוד אין סוף דברים, לשום דבר לא נתנו לעבור מבלי שהבענו את עמדתם של התסריטאים. רבים מהדברים עוד לא הסתיימו, אבל דברינו נשמעים ומשפיעים כל הזמן.

התהילה בתחום הזה היא חמקמקה, אף פעם לא ניתן לדעת האם הפעולות שלנו הם אלה שהיטו את הכף או שדברים אחרים, הרי הפוליטיקה היא עסק מלוכלך למדי, הניסיון לכמת את מידת השפעתנו ייסר אותי מאוד בתחילה וכששיתפתי את עמית בייאושי הוא לימד אותי עוד שיעור,  "זה לא משנה בכלל! אנחנו פועלים, כי זה התפקיד שלנו, כי זו המשימה שלקחנו על עצמנו, כי אנחנו נציגים של תסריטאים שבשום דרך אחרת קולם לא יישמע, אם פעלנו אז השפענו ואין צורך להתחבט בשאלה עד כמה"

עמית לימד אותי שיעורים רבים. על הקרבה למען הכלל, על אמונה, על מסירות ונכונות להקריב מזמנך. על כוחה של הפעולה והכרחיותה בכדי להניע את הדרמה.

(אני טיפוס אחר, בלאגן מביך אותי, וצעקות מלחיצות אותי, אני מעדיף להישאר בצללים ואכן עמית בחדות זיהה את זה ואפשר לי להיות בצד המתון של הדברים, כשהוא לוקח על עצמו את הבלגן וההנהגה ומושך אחריו את היוצרים.)

ציבור התסריטאים בישראל, ציבור יוצרי הקולנוע והטלוויזיה, עולם התרבות הישראלית והציבור בכלל חייבים לעמית הרבה בעיניי, אבל אל תדאגו, הוא לא ייגבה את החוב. זו מעין פרידה אבל אני בטוח שגם כחבר הנהלה הוא ימשיך להיות גורם מוביל במאבקי האיגוד, זה בדמו וטוב לנו שהוא לצידנו. תודה רבה עמית, בשמי ובשם כל ציבור התסריטאים.

דניאל לפין, שנכנס לתפקידו כיו"ר האיגוד בחצי השנה האחרונה עשוי להסתבר כיו"ר מסגנון אחר, אבל מחציה השנה, כבר מסתבר לי כי הוא קורץ מאותם החומרים הערכיים –  להיטות אין קץ לתקן את העולם, לשפר את מצבם של התסריטאים והיוצרים בישראל, לקדם את היצירה הישראלית.