חלק שלישי: פאנל כתיבת תסריטים לילדים ולנוער בטלוויזיה | סיכום: סיון דוידוב

משתתפי הפאנל:

חיים אידיסיס – מוותיקי וגדולי הכותבים לילדים. תסריטאי "סיפורי סומסום", רחוב סומסום", "זהו זה", "קריאת כיוון", "סיפורי גן חיות", "הביגבגים", תסריטאי ראשי ועורך "נחשון כל יכול", "הצלצול הוא בשבילי", "חוכמולוגי" ועוד

מיכל קופר קרן – יוצרת ותסריטאית ראשית של "יומני החופש הגדול", "האי", יוצרת ועורכת "ראש גדול", "2 דקות מפרדיס" ועוד

דנה שץ בראון – תסריטאית "100 בתנ"ך", "מיס אנטבה", "אח שלי הגדול", ממקימות ערוץ הילדים.כותבת ל"הופ", "יובל המבולבל", קשקשתא" ועוד

tv1

משתתפי הפאנל (מימין לשמאל): חיים אידיסיס, מיכל קופר קרן, דנה שץ בראון ואסתי נמדר תמאם (צילום: לילך פינקלברג)

על אף שהודתה בבנאליות השאלה, ביקשה נמדר לשמוע – מה גרם לכל אחד מכם להתחיל לכתוב דווקא לילדים?

קופר קרן ענתה כי לה שלושה ילדים. בכתיבה לילדים החלוקה היא עד גיל 7, אח"כ 8-12 ואח"כ תיכון. לכל גיל יש אפיון מסוים בכתיבה או בגישה. היא הבינה ש"שווה" להיות אמא לילד בן 8, לכתוב לו סדרה מצליחה ושיהיה מלך בכיתה. זה גם הצליח פחות או יותר לפי המגדר. כשהיו לה בנים, היה מאוד כיף לכתוב את "האי", ועכשיו כשיש לה בת בגיל 12, שהיא קהל היעד של "יומני החופש הגדול", היא יכולה להראות לבתה תסריטים, להתייעץ אתה על תלבושות, לשאול אותה אם דמות צריכה לשיר, לרקוד, מה הולך היום, ומה חם היום. "אני ממליצה לעשות הרבה ילדים ולכתוב להם לפי הגיל שמגיעים אליו", היא אומרת.

שץ בראון התחילה בכתיבת תסכיתים לרדיו והייתה "ילדת רדיו". היא שיחקה בתסכיתי רדיו שונים, שם התחילה אהבתה לכתיבה. היה לה אך טבעי כשאסף ציפור, חברה לספסל הלימודים, הציע לה לכתוב בערוץ הילדים החדש למיכל ינאי.

אידיסיס החל את דרכו ככותב למבוגרים ב"זהו זה" והדבר הביא אותו להסתובב הרבה במסדרונות של הטלוויזיה החינוכית. חוץ מ"זהו זה" יתר התכניות של החינוכית היו לילדים ונוער, וכך נוצרה ההזדמנות.

tv2

מיכל קופר קרן (צילום: לילך פינקלברג)

נמדר: מה מקורות החומר? עד כמה מדובר בחוויות אישיות מהילדות שלכם או של הילדים שלכם? האם הכל מבוסס על תחקירים/ קוריקולום? איך מגיעים אליכם התכנים?

קופר קרן חושבת כי בארץ בכלל ובאופן ספציפי אצל ילדים, הסדרות (לפחות במקרה שלה) קרו כשזכיין פנה אליה עם צורך. גם היא חושבת בבית על רעיונות, מסתכלת מהחלון ומחכה להשראה, אבל בסופו של דבר – בצער אך גם בשמחה – החוויה שלה הייתה שהזכיינים פנו אליה כשזיהו מקום שהם צריכים. בדרך כלל זה רק ברמת הנואש, למשל "סדרת בנות" (כמו שקרה עם "יומני החופש הגדול"). מה שבאמת שודר בסופו של דבר התחיל באיזושהי פנייה כללית מאד שאליה יצקה את התוכן, העולמות והשקפת העולם שלה. חוץ מ"2 דקות מפרדיס", שהוא סרט וכולו פרי המצאתה בלבד, ברוב המקרים יותר נכון להתנהל בצורה הזאת בישראל, מבחינתה. כשיש מכרז, נניח של ערוץ הילדים, ורוצים סדרה יומית – זוהי כבר מעין "קריאת כיוון" עבורה.

נמדר מדגישה כי על מנת להיות מעודכן במכרזים מהסוג הזה מומלץ לפנות אל הערוצים השונים ולהתעניין. דרך נוספת היא פנייה אל מפיקים, כי אלה יודעים מה קורה ומה צריך, וגם באגרת האיגוד יש עדכונים בנושא, כאשר אלו זמינים לקהל הרחב.

שץ בראון מוסיפה שפונים אליך כשמכירים אותך, יודעים מה ניתן לקבל ממך ומה הסגנון שלך. ולאחר מכן, אין זמן להשראה ולבהייה בחלון. יש משהו עצוב, לדבריה, אחרי שאתה מסיים את הלימודים באוניברסיטה, משוכנע שתצליח לגייס קרנות לפיצ'ר, ובסופו של דבר מוצא את עצמך רץ אחרי הפרנסה. "מיס אנטבה" שהגתה ויצרה מליבה במשך שש שנים (לעומת הפקה טלוויזיונית שאורכת שישה חודשים) הוא מקרה מאוד מסוים, על פי השקפתה. מי שאוהב לכתוב כל בוקר – עליו לעבוד בטלוויזיה. על עצמה היא מעידה כי אם היא לא כותבת – היא לא קיימת. משנת 1992 כל דבר שכתבה – שודר. היא אינה כותבת למגירה, לא מחכה. זהו צורך בלתי נשלט שהתמכרה אליו, למילה הכתובה ולמסך, והיא מספרת כי הצליחה למצוא את עצמה בתוך המסגרת הרחבה שנקראת "תעשיית הטלוויזיה".

חברי הפאנל כתבו לילדים בעבר ובהווה, וזכו לראות את ההתפתחות בתחום. מה שהשתנה בינתיים הוא הנושא של גבולות – מה אסור ומה מותר. יש כמובן את הדברים הברורים מאליהם – אסור סמים, סקס, אלימות, אלכוהול וקללות. אלה הם גבולות טכניים. אבל יותר מזה – איפה הכותבים שמים לעצמם גבולות? איך והיכן הולכים על הקו שבין בידור לבין חינוך?

קופר קרן מרגישה שעברה בית ספר למוסר ב"דיסני". את דרכה התחילה ב"זבנג" שהייתה חצופה ושלוחת רסן. כל האיסורים ה"ברורים" דווקא נמצאו בה, ובכמויות רבות. כשכתבה אותה כבר היתה אמא מהפריפריה שכתבה לילדים בני 17 על סמים, אוננות ויריות במסדרון. היא הייתה המבוגרת בצוות, והפרקים שכתבה קיבלו את מירב הנזיפות והצעקות מההורים במרכזיה של "קשת". כלומר, דווקא עכשיו אנחנו יותר שמרנים בכתיבה מאשר ב"זבנג", לטענתה. היינו יותר פרועים פעם.

נמדר חידדה וציינה את ההשגחה ההורית. ההורים הם שחקן חשוב בעולם התוכן לילדים.

שץ בראון רואה הבדל גדול בערוצים. למעלה יש את "הופ" עם תשומת הלב וההקפדה על מה מותר ומה אסור להגיד. קשה לפעמים לעשות את הדרמה כמו שצריך, או לכתוב בדיחות מצחיקות באמת מבלי "להתלכלך". ומהצד השני – הטלוויזיה החינוכית, עולם של פעם. באמצע, פחות או יותר, נמצאים כל שאר הערוצים.

בעיני אידיסיס, אלה הם גבולות הטעם הטוב. אין בעצם רשימת חוקים. לפעמים אדם אחד שנמצא באחד הצמתים משנה את כל התמונה. יש גם הבדלים בין מדינות. כשעבד על "רחוב סומסום" שם לב למאבק הבלתי פוסק מול המערכת האמריקאית האם לקבל או לא לקבל תסריטים מסוימים שבעיניה עברו את הגבול, ובעיני ההפקה הישראלית לא התקרבו אליו בכלל. למשל, הרגישות המאוד גדולה שלהם לצבעים, שחור ולבן. בארץ היא קיימת עם היסטוריה פחות ארוכה ופחות רגשות אשמה. בסופו של דבר, כשהתעקשו הישראלים, הסכימו האמריקאים שיעברו את הקווים שלהם.

קופר קרן מוסיפה ומדברת על חשיבות העבודה מול מותג. למותגים שונים יש ערכים שונים, בייחוד כשהם אמריקאים. במקרה של "דיסני"- קוראים את כל הפרקים. אי אפשר לכתוב עלילות שאינן תואמות את ערכי המותג.  אלימות מילולית, פיזית, סחיטה – לא יעברו, מבחינתם. על פי השקפתם, ילד אמור לפתוח את הטלוויזיה ולהיות עליז ושמח, לא להרגיש מאוים. יש להפריד בין השקפת העולם של מהו תפקידה של סדרת טלוויזיה בישראל – לשקף לילד פיסת חיים כפי שהם – לבין התפיסה האמריקאית, למכור איזו שהיא פנטזיה, על איך היו רוצים להיות? זה ההבדל, וזה דבר שצריך לשים לב אליו. יש לעשות הפרדה בין הטעם האישי שלכם ככותבים לבין המודעות למסגרת שיש לה חוקים, כמו ב"דיסני", שם בגיל רק 16 מדברים של נשיקה ראשונה. מבחינתה, השיטה הזאת עובדת מצוין. הכתיבה בתוך המסגרת בעצם משחררת.

tv3

דנה שץ בראון (צילום: לילך פינקלברג)

נמדר מעמיקה ואומרת כי בישראל של היום קורים דברים איומים "מתחת לבית". היא טוענת שיש כאן שאלה אמיתית – איך מתווכים זאת לתוך הכתיבה, אם בכלל? ואיך מייצרים דרמה בלי אלימות ו/או תשוקה? או
שדווקא עם איזושהי אדפטציה של הדברים האלה?

שץ בראון מרגישה שהטלוויזיה הופכת מצונזרת יותר. היא לא בעד המגמה הזאת. היא תומכת בחסך בדם ובסקס מהילדים, אבל בד בבד חושבת שכן יש צורך בהבאת המציאות למסך, עם הקשיים שבה. "100 בתנ"ך" הצליחה להיתלות באילנות גבוהים, בסיפורי התנ"ך. העיסוק היה כמעט באופן מוחלט בעניינים של מוסר, בטוב ורע. זוהי בעיניה תמצית הכתיבה לכשעצמה, מילד בן 4 שמתפתח אצלו מצפון ועד לבני נוער. הסדרה כיוונה גבוה, והחופש האמנותי היה מדהים ולא הזיק במשהו. בפרק על "כבד את אביך" הציגו אב מפוקפק שגנב את הגיטרה לבנו. איך אפשר לכבד אבא כזה? ב"לוגי" עברו דברים שב"דיסני" כנראה שלא היו עוברים, והיא מציינת זאת לטובה, כי הילדים עברו כך סוג של קתרזיס, התמודדות עם לכלוך ועם מה שקשה, כמו גם עם שאלות מוסריות. סיפורי התנ"ך אפשרו מפגש של הילדים עם התכנים האלה, והיא חושבת אפילו שהמפגש היה טוב.

אידיסיס לא רואה הבדל בין כתיבה לילדים לבין זאת למבוגרים. הוא טוען שלא היה משתמש גם ככה ביריות ובאקדחים בשביל לייצר מתח. מגבלה, בעיניו, היא זרז נהדר לכתיבה. הדרך יותר סלולה כשנאסרים לך דברים. האילוץ של לא להשתמש בדם, ביריות ובגועל נפש הוא בסדר בעיניו, ומעולם לא היווה בעיה.

tv4

חיים אידיסיס ומיכל קופר קרן (צילום: לילך פינקלברג)

הנשיקה הראשונה מופיעה על המסך בגיל 17. ילדים נהנים להסתכל על אלה שגדולים עליהם ב"פסיעה". ילדים בבית ספר יסודי ירצו לראות תלמידי חטיבת ביניים, האחרונים ירצו לצפות בסדרות על תלמידי תיכון, ואלה יצפו בטלנובלות וב"אח הגדול". אין הרבה סדרות לנוער – פילוח הצופים נגמר בגיל 14-15, ואחריו הם "גונבים" זמן מסך מאחיהם הקטנים. כלומר, יש התבגרות מינית בשנים משמעותיות, ולא ניתן להראות אותה. יש אכיפה של הדבר הזה, ואי אפשר להראות יותר מנשיקה. איך בכל זאת מראים אותה? איך מושכים 30 פרקים על נשיקה?

קופר קרן יכולה להעיד בנושא טוב מכולם. ב"יומני החופש הגדול" 50 פרקים, כי זוהי סדרה יומית. קהל היעד שלה הוא בנות בגילאי 8-14. הדבר הכריח אותה להתמודד עם הסדרה באופן כזה שהיא מגדירה אותה כ"סדרת יחסים". זה לא היה עניין הנשיקה עצמה, אלא איך מגיעים בכלל לקרבה כזאת שגורמת להם לרצות להתנשק. גם כשמגיעה הנשיקה היא נמשכת בדיוק שתי שניות ורק על השפתיים. לכן ההתמקדות היא ברגשות, ביחסים, בפיתולי הגדרת היחסים ו"איך להגיד שאני אוהבת?". עבור ילדים, זה הכלי, בסופו של דבר לזה מתחברים.
יש כתיבה שהיא מוטת דמות – Character Driven, ויש כתיבה מוטת סיפור – Story Driven. בסדרה כמו "האי" הסיפור הוא המלך, והדמויות משרתות אותו. התפנית המותחת היא הדבר שאתה חותר אליו. (נקרא גם High Concept). בילדים, מאמינה קופר קרן, הכתיבה היא Character Driven. כתיבת הדמויות היא החשובה. על הילדים להזדהות איתן, להכיר אותן ולאהוב אותן. פחות חשובים הסיפור הגדול והתפניות החיצוניות המותחות. הדברים הקטנים, הפיתולים בתוך מערכות היחסים, הם ה"גדולים" בעיניהם. ה"טריק" מבחינתה היה למצוא כמה שיותר פיתולים כאלה במערכות היחסים, מה שיצר את 50 הפרקים כמעט מעצמם. וכאן המקום כבר לשאלות אחרות – איך אתה בונה את פלטת הדמויות שלך בסדרה?

נמדר מצליחה לחלץ מהשיחה טיפ ואבחנה מאוד מעניינים לכותבים צעירים המתחילים את דרכם בתחום הזה: כשמעוניינים למכור סדרה – מה שחשוב הוא הקונספט, הסיפור הכללי, העולם של הסדרה שבתוכו היא מתרחשת. לעומת זאת, כשמגיעים בפועל לכתיבת הסדרה, הדבר שבאמת מחזיק את הפרקים היא הכתיבה של הדמויות ויצירת מערכות היחסים בתוכן. מהחוויה שלה, ההזדהות של הילדים עם הדמויות שהם צופים בהן היא כמעט מפחידה. הם רוצים להיות הדמות.

tv5

(צילום: לילך פינקלברג)

שאלה מהקהל: איך עושים קונפליקט בלי יכולת להראות צדדים מכוערים שלו?

נמדר ענתה כי צד מכוער יכול להתבטא גם בגניבת עיפרון מקלמר. העניין הוא האדפטציה, כיצד להפוך את
המקרה למשהו שהוא במסגרת קונפליקט. חשובה גם ההכוונה לקהל היעד – על הילדים להזדהות אתו, מגובה העיניים.

אידיסיס מזכיר לנו כי ב"עניין של זמן" הוצגו המון קונפליקטים במעט מאוד אלימות. לא כל בעיה נפתרה במכות.

שץ בראון מזכירה את הרצאתו של אבירם: אי אפשר לכתוב תמיד עם אחריות של הורה, מורה, מדריך או מסר. אתה מוכרח להיות הילד, ולתת לעורכים לעשות את העבודה שלהם. היא תומכת נלהבת בפראות כתיבתית, "לתת למישהו אחר לשים את הגבולות".

אידיסיס דווקא חושב להפך. ככותב, עליך להבין שגובה העיניים שלנו, המבוגרים שווה לזה של הילדים. לא צריך להתכופף. כולנו באותה מלכודת. כמו הילדים, כל הזמן אומרים גם לנו מה לעשות ואנחנו לא באמת עושים את מה שאנחנו רוצים. המגבלה היא באמת כמות המידע שיש במוחו של ילד בכל גיל.

שץ בראון מדגישה כי עולמות התוכן הם השונים, ולכל גיל שאליו מייעדים את הכתיבה צריך להתאים את ה"נורא מכל" שלו. היא מדגימה בעזרת "ויהי ערב" של אנדרסן. הסיפור על הילדה שבסך הכול רצתה לבקש סליחה מצליח לרגש במשך כל כך הרבה שנים – עד היום. עבור ילד בן 4 – זהו הדבר הכי נורא שיכול לקרות. כך בכל גיל אחר צריך לקחת את הסיפור לקצה הרלוונטי שלו.

קופר קרן טוענת כי קהל הילדים של היום שומע ורואה הכול. הוא מתוחכם, אי אפשר "לעבוד עליו". הם רואים גם "הישרדות" ו"האח הגדול". מהמקום הזה צריך להגיע אליו, ולא מתוך ניסיון לרדת  לאיזו שהיא רמה. בסדרה צולמו סצנות במילאנו, וילדים צופים הגיבו "זאת באמת מילאנו או שזה מסך ירוק?". העניין הוא לא לנסות לחשוב שהם קטנים, אלא לכתוב בגובה העיניים ולתת להם קרדיט כי הם מאוד מתוחכמים.

כשמשתתפת בקהל ביקשה שידברו על נושא הציניות, ענה אידיסיס בפשטות: "אין ציניות."
שץ בראון לא כל כך מסכימה עם הקביעה. "הרבה שנים לימדו אותנו להאמין שציניות זאת מגננה, אבל בציניות יש המון הומור". הילדים הפרטיים שלה דווקא נקרעים מצחוק כשהיא מסננת הערות ציניות מהתת מודע. "בוב ספוג" ו"פיניאס ופרב" הן סדרות עם רמות גבוהות במיוחד של ציניות.  היא דווקא מאמינה שהציניות חוזרת.
מי שכותב לא יכול להיות ציני כלפי מה שהוא כותב וכלפי הקהל שלו, מחדדת נמדר. דמויות, לעומת זאת, בהחלט יכולות להיות ציניות. קופר קרן נוטה שתהיה לה רק דמות אחת כזאת בתוך עולם הדמויות. היום, מצב בו כל הדמויות כאלה – כמו בסדרות העבר "דוסון קריק" ו"בנות גילמור", הוא מתיש ומעייף. נמדר מוסיפה ואומרת שהוא אוטומטית מפנה למבוגרים.

בעניין פלטה של דמויות – קופר קרן: חושבים קודם כל על תמה ומהו עולם התוכן, וכך מובלים אל הדמות. ב"יומני החופש הגדול" – עולם התוכן הוא חברות בין בנות, שצריכה להתגבר על הכול ושום דבר לא מפריע לה. ככותבת ניסתה קופר קרן דרך רביעיית בנות ליצור מקום של הזדהות עבור כל מי שתראה את הסדרה. חלק נוסף ועיקרי בעולם התוכן של הסדרה הוא היציאה מתל אביב. קופר קרן חיה בזיכרון יעקב. כשהתייעצה עם בנות מהמושבה לגבי עולמן, הבינה שמטרידים או משמחים אותן דברים שונים מאלה שמעסיקים את הבנות בתל אביב. היא רצתה שלבנות מכל מקום בארץ תהיה היכולת להזדהות, אפילו ברמת המראה של הדמויות. כשמדובר בארבע דמויות מרכזיות חשוב היה לה ליצור טיפוסים שונים, שמספיק ששתיים מהן תמצאנה בחדר – והשיחה תהיה מעניינת. אם זה עובד רק כשכל החבורה יחד וכל אחת זורקת משפט – זהו כישלון, מבחינתה. כל שיחה בין שתיים (לפחות) צריכה להיות מיוחדת ומעניינת.

מה המקום של אנימציה בישראל לילדים ונוער?

שץ בראון פסימית. היא מספרת כי המגבלות הן חינוכיות וכלכליות. הפקת אנימציה היא יקרה, אין לה תקציבים בארץ. עבור פעוטות מתקיים שוק, של אנימציה איטית שכזאת. באופן כללי קשה לעשות אנימציה בארץ.

אידיסיס אומר שאין הבדל בין כתיבה לאנימציה לבין  כתיבה אחרת, מעבר לעובדה שהכול אפשרי באנימציה. בחלוקה של מבנה, אקספוזיציה, דמויות – הכול אותו דבר.

הצעות לסדרות: איך להגיש? איך להגיע? אל מי לפנות?

קופר קרן ממליצה להתחיל כדיאלוגיסטים. שוק הילדים מומלץ. ניתן לעבוד כחבר צוות סטורי ליין, ולא תמיד צריך להתחיל מסדרה יומית. אפשר לעשות משהו קטן יותר, להצטרף.

על כתיבת קטעי קישור לתכניות אולפן חווה דעתו אידיסיס. הוא טוען שזוהי מלאכה קשה, כי אין כאן סיפור. כל קטע קטן צריך בדיחה שסביבה יתרוקן המעבר הרצוי, וזהו עניין לא פשוט.

חן קלימן מערוץ הילדים מוסיפה מהקהל: הערוץ השתנה קצת. נכון ללפני שנה אפשר היה לכתוב שאלות טריוויה, להתפתח משם לכותב רצף, כותב שעשועון ומשם לדיאלוגיסט בסדרה.

נמדר מעודדת לפתוח כל הזמן עיניים ואוזניים, להתקשר אל הערוצים השונים ופשוט לנדנד, עם המון אומץ. היא שמחה לבשר כי בתחום של ילדים יש יותר הזדמנויות, כי יש יותר תוכן שנעשה. כמו כן זהו אחד התחומים היחידים בו לא מסתכלים מלמעלה על חסרי ניסיון, לטענתה.

עדן גוריון, כותב "גאליס" וחבר הנהלת איגוד התסריטאים, מוסיף גם הוא מהקהל: תסריטאי צעיר עשוי להצליח יותר דווקא כדיאלוגיסט, לעבוד אצל תסריטאי אחר, "להתחיל מהשטח". הסיכוי להצליח עם סדרה שאתה היוצר שלה, לטענתו, הוא נמוך יותר. נמדר מוסיפה שחשוב להתחיל וללמוד את העבודה בצורה הזאת.
ואידיסיס מסכם ואומר שמאחר ומדובר בסיכויים, כדאי פשוט לנסות הכול.

לבקשתכם להלן ההנחיות להגשת הצעה לסדרה לגוף משדר

המסמך צריך להיות באורך של כ- 5 עמודים ועליו לכלול:

א. פסקה קצרה אודות עיקרי ומהות הסדרה, עד 50 מילה הכוללת גם את הפרמיס (על מה הסדרה).
ב. תקציר עונתי הכולל את השתלשלות העלילה המרכזית ואת קווי עלילות המשנה לאורך העונה.
ג. דף דמויות הכולל את הדמויות המרכזיות או דמויות שחוזרות לאורך העונה כולה והתפתחות כללית של מערכות היחסים המרכזיות בין הדמויות.
ד. שתיים שלוש דוגמאות קצרות של עלילות פרקים.

 

>>חלק רביעי: פאנל כתיבת פיצ'רים לילדים ולנוער בישראל
Print Friendly, PDF & Email