יום עיון בנושא כתיבת תסריטים לילדים ולנוער – חלק ב

חלק שני: כתיבת תסריטים לגיל הרך - איך בכלל כותבים לילדים? | הרצאה מאת מוטי אבירם | סיכום: סיון דוידוב

השני שעלה להרצות על בימת מרכז ליאונרדו היה מוטי אבירם. נמדר הציגה אותו כ"האושייה" של כתיבה לילדים בארץ. יוצר, עורך תוכן, תסריטאי ובמאי בטלוויזיה החינוכית, הופ, ג'טיקס, Sesame Workshop, ערוץ הילדים, לוגי ועוד. יוצר הבית של פיסטוק, הקונצונים, הצלצול הוא בשביליוקלאסיקות נוספות. מרצה לכתיבה ב"בצלאל" ובבית הספר לתסריטאות, שימש כמנהל התוכן של ערוץ הופ וכיום של חברת קלאסיקלטת. מחבר הספר המדריך הגדול לכתיבת תסריטים לילדים (ונמדר מוסיפה בעניין התשובה לשאלה "איך עוברים חניכה בתחום?" – שהספר משמש חניכה מצוינת). הרצאתו התמקדה בנושא הכתיבה לגיל הרך.

מוטי אבירם (צילום: לילך פינקלברג)

אבירם מוסיף על מגר וטוען לגבי זן האנשים שכותבים לילדים כי רובם מאוד ילדותיים, ודי קשה להיתקל בהם. כשמגיע מישהו לתחום וטוען שעבורו מדובר "רק בפרנסה", לרוב זה פשוט לא עובד. כשמסתכלים מזווית של מבוגר, או כשהדברים נראים מטופשים מלכתחילה, לא מצליחים לכתוב לילדים. חייבים להסתכל על הכול מגובה העיניים של הילד. אזור הגיל הרך, על פי אבירם, הוא גילאי שנתיים עד 5 (אף על פי שקיים הבדל עצום בין פעוט בן שנתיים לבין ילד בן 5). גילאי 6-12 מוגדרים כ"ילדים", ומ-12 ואילך – נוער.

הדבר העיקרי שאבירם רצה לדבר עליו הוא הקרדיט שיש לתת לילדים בגיל הרך. כדי להבין את הנושא הזה סיפר את "אגדת התפוז" המשפחתית שלו: כשבנו היה בן חצי שנה בערך, הלך אבירם עם אשתו והפעוט לקניות בסופר. אז היו בישראל תפוזים רק בחורף, ולא לאורך כל השנה. בשלב זה בנו עוד לא ידע לדבר. שנה לאחר מכן כששוב ביקרו בסופר, הצביע ואמר "תפוז". אבירם ואשתו לא הבינו מאיפה הילד יודע את המילה הזאת. מסתבר שילדים מבינים הרבה מעבר למה שאנחנו חושבים שהם מבינים.
כדי לדבר על קו פרשת המים בין הגיל הרך לבין ילדים סיפר אבירם סיפור נוסף. בשנים האחרונות הוא מפיק מופע לילדים של הכותב אלון גור-אריה. זהו מופע אינטראקטיבי של דמות שמדברת עם ילדים בקהל. אבירם הלך כמה פעמים למופע כדי לראות איך הקהל מגיב. אחת התופעות שהדהימה אותו היתה שבכל סוף שבוע ראה את אותם הילדים בקהל. אבירם מכנה זאת בשם "קוד העוד פעם". לעומת זאת, גילה כי אל גילאי 8 ומעלה – הקוד של "עוד פעם" כבר לא מדבר. לכן גם כשמקריאים לילדים ורוצים לראות את התגובה שלהם – ברגע שהם אומרים "עוד פעם" – מובן כי היצירה עונה על הצורך. אבירם ניסה, אם כן, לענות על השאלה: מה מניע את קוד ה"עוד פעם"?

באופן עקרוני, כתיבה לילדים מתבססת על שלושה פרמטרים שמאוד חשובים להם:

1. מענה לצורך – הילדים כל הזמן רוצים להשיג משהו. על פי ה-BBC, כל צופה מחפש מידע או ריגוש. הדבר נכון גם לגבי ילדים. הצורך הגדול ביותר של ילד – להיות "גדול". זה הדבר שהוא הכי רוצה בחיים. הוא מרגיש שהגדולים יכולים, והוא לא. הוא ינסה להיות גדול בכל דרך אפשרית. מענה לצורך הזה, אם כך, הוא כל תוכן שעוזר לו להיות גדול.
בעניין הזה סיפר אבירם אנקדוטה: בקטעים דוקומנטריים שצילמו עבור "רחוב סומסום" ערך מוישה אופניק ראיונות עם ילדים. הכול הוכתב מחברת Sesame העולמית. מאתיים וחמישים קטעים צולמו, ומתוכם צריכים היו להיבחר ארבעים. הקטעים הוקרנו לקבוצות מיקוד, והמוצלח ביותר היה קטע בו הופיעה ילדה שהדגימה איך היא יודעת לקפל חולצה. אחרי שהוקרן, קבוצת הילדים אמרה "עוד פעם". אבירם לא הבין מה מיוחד כל כך בקטע הזה שהיה האהוב על הילדים. מסתבר שהם ממש ניסו ללמוד איך מקפלים חולצה, ואהבו לראות את הילדה מצליחה במיומנות הזו. מאוד קשה לנו להבין תמיד מה זה "המענה לצורך".

הורים, למשל, לא מבינים הרבה פעמים ש"יובל המבולבל" מאוד עונה לצורך. ילד מנסה לתרגל ידיעות שלמד לכל אורך הדרך, ועדיין לא מצליח להיות כמו המבוגר. הוא נעלב כשנהנים ממתיקות השגיאות הלשוניות שעושה, למשל ("אתמוליים" במקום "שלשום"). הילד משוכנע שהוא מבין משהו, הוא משתמש בו, אבל המבוגרים צוחקים. כשעומד מולו "יובל המבולבל" הוא מרגיש ש"יש פה מבוגר יותר מטומטם ממני!". ואכן, "יובל המבולבל" לא המציא את ה"נוסחה" הזו. ג'וליאן שגרן השתמש בה כבר לפני שנים.
אם כן, יש כמובן את צרכיהם הפורמליים של ילדים – לדעת צבעים, לדעת מספרים… – דברים שהיינו רוצים שהילד ירצה לדעת אותם. אבל הדרך לדעת את צרכיו של הילד היא להסתכל לו בעיניים ולדעת מה הם באמת. לפעמים התמודדות עם פחד היא צורך. ילדים רוצים לראות סרטים מפחידים כדי לתרגל התמודדות עם פחד, והפחדים שלהם הרבה יותר גדולים מהפחדים ה"רגילים" שלנו. גם לספר בדיחות ולהצחיק זה צורך של ילד, כי זהו כלי שמשפר את מעמדו החברתי. תובנת הצרכים היא מאוד רחבה.

2. התאמה של התוכן ליכולת ההבנה של הילד – ילד יכול להבין עד גבול מסוים (אוצר מילים, מושגים מופשטים). הכותבים חייבים להבין מי קהל היעד שלהם ואיך הם מסוגלים לענות על הצרכים שלהם. אבירם טוען כי למרות שאינו יודע להסביר מהי הסיבה לכך, יש קשר בין כותבים לילדים לבין כותבים קומיים, אולם קומדיה מתבססת על ידע מוקדם, ואצל הילד קשה לדעת איזה ידע מוקדם מצוי ברשותו.
אם ילד נמצא במצב של אוצר מילים של 1,500 מילים ואנחנו נשתמש בכתיבה שלנו ב-10,000 מילים, אנחנו נאבד אותו. לדוגמה, הקטע הקלאסי "אני רוצה להיות שם" של "רחוב סומסום": "שם" וכאן" הם מושגים מופשטים. לא בכדי ב-Sesame עשו מיליוני פרקים כאלה. כל מה שמעבר לחמשת החושים הוא בעצם מושג מופשט. הילד מבין את המושג המופשט רק על סמך "בנק התנסויות". לדוגמה, "מתחת" יכול להיות גם לעץ וגם לשמשיה. הוא יצטרך לעבור עוד חוויות ועוד התנסויות על מנת שיבין כהלכה מה זה ה"מתחת" הזה. הצגת המושגים המופשטים דרך זווית ראייה זו יכולה לתרום המון לכתיבה של היוצרים.

עוד עניין שיש להתחשב בו הוא ההבנה של השפה הקולנועית. אבירם סיפר על ילד שצופה בסדרה "הדוב בבית הכחול". דמות הדוב היא די ריאליסטית, ועשויה להיות מפחידה. אותו ילד ישב ב"כוננות" מול הטלוויזיה כשהמוצץ שלו בידו, ופעל לפי גודל השוטים – כשצפה בקלוז אפ התרחק והכניס את המוצץ לפיו, וכשצפה בלונג שוט התקרב למסך והוציא את המוצץ מהפה. ילדים מבינים את החלוקה לשוטים, אבל יש כל מיני עקרונות בנושא שוטינג שעד גיל מסוים הם אינם מבינים: מעברי זמן, מעבר מקביל לסצנה שמתרחשת באותו זמן וכו'.

3. עיסוק ברפרטואר תוכן שאהוב על ילדים – לא במקרה ילדים אוהבים גמדים, נסיכות ומפלצות. יש משהו בעולם הזה שהוא "גדול מהחיים", ושעונה להם על איזשהו צורך. אם נחזור למה שמניע את הילד – הרצון להיות גדול – הוא רוצה להיות כזה כי בהווה שלו כולם אומרים לו מה לעשות. אחד הדברים הכי קשים לו היא השליטה בחיים שלו. במצב שנקרא "אומניפוטנט" – הילד מחזיק בובה של Power Rangers, לדוגמא, כי הוא מרגיש חלש והבובה ה"חזקה" נותנת לו כלי של חוזק להתמודדות עם העולם.
העולם הקסום מאפשר לילדים להתמודד עם המציאות הקסומה והנוחה פחות. הדמיון שלהם הרבה יותר מפותח משלנו. הכוס המונחת על השולחן יכולה להיות כל דבר, מבחינתם. לכן החשוב מכל הוא לדעת להמציא לילד סיפור על עולם קסום שמדבר אל ליבו. אבירם סיפר על תרגיל שעשה: הוא לקח רשימה של 1,700 ספרי ילדים בעברית, וניסה לחלק אותם לפי עולמות תוכן: בעלי חיים, דרקונים, דינוזאורים, מכשפות, קוסמים, פיות, טירות… – בסופו של דבר כל 1,700 הספרים הצליחו חולקו ל-25 עולמות תוכן בלבד.
אבירם חזר לתחילת הרצאתו ושב לדבר על ה"עוד פעם". זהו בעצם כלי המאפשר לילד לשלוט. אחת ההנאות הגדולות אצל מבוגרים מסוימים היא בשימוש בGPS  כשהם מכירים את הדרך: "אני שולט במצב! הוא לא יגיד לי לאן לנסוע!" – זה מצב שבו ילד מרגיש מאוד טוב עם עצמו (כשמקריאים לו סיפור למשל, והוא יודע מה עומד לקרות).

בשלב זה הקרין אבירם קטע מתוך הסרט Lost and Found  ("אני והפינגווין") שהוקרן בפסטיבל סרטי הילדים והנוער בסינמטק תל אביב. אחריו הקרין קטע אחר, דוקומנטרי, בו מצולמים ילדים כאשר הם צופים באותו הקטע מהסרט. על ידי הצפייה בילדים הצופים ובתשובותיהם לשאלות מנחות ניתן לבדוק האם באמת התוכן עובד, וכיצד הילדים מבינים אותו. בקטע מהסרט, תמנון ענקי יוצא מהים. הילדים לא יודעים אם הוא "רע" או "טוב". הם דנים בשאלה בינם לבין עצמם. בצפייה השנייה נשמע המשפט "עכשיו יגיע התמנון הטוב". השליטה בתוכן היא אחד מכלי הכתיבה החשובים לגיל הרך. בעצם, אנחנו ככותבים אמורים לתת לילדים אמצעי מיגון.

אבירם הסתייג מאמירתו של מגר כי כתיבה לנוער הפכה להיות כמו כתיבה למבוגרים. הוא טוען כי הדבר נכון גם לילדים. המבנה התסריטאי הוא אותו מבנה. השוני אינו ברמת המבנה. אבל הדבר נכון לגבי גילאי 3 ומעלה. הצרכים שלהם משתנים בגילאים האלה. לא מעניין את הילדים שלא תהיה פואנטה או שלא יהיה פאנץ' בסוף. התהליך מעניין אותם, בדיוק כשם שהם בונים מגדל גבוה מקוביות, ומפרקים אותו באחת (עוד לפני שהוסיפו את הקוביות האחרונות שנותרו). מה שמעניין את הילד הוא להבין איזושהי דינמיקה, להיות מסוגל להציבה בנוסחה עמה הוא יכול לחיות בשלום ושאותה הוא מצליח לקדם. לכן חלק גדול מסיפורי הילדים הראשוניים הם חסרי פואנטה (הדגים היטב בעזרת "לבד על המרבד" מאת הסופר בריאן וילדסמית).

נמדר העירה בנקודה זו כי עשוי להשתמע שהתוצאה מאוד "פשוטה" בסך הכול, אבל את התהליך לא פשוט להמציא בכלל. אבירם מסכים אתה ואומר שמאוד לא פשוט להמציא. פעם הטלוויזיה הייתה כזאת שמטרתה היא לענות על צרכי הילד. הטלוויזיה (והמדיה בכללותה) של היום בנויה על מודל עסקי. זה אומר שהיא פחות מחנכת מאשר מוכרת מוצר. מבלי להעמיק בדיון על המודל, דיבר אבירם על מה שהוא מכנה אפקט ה"וואו". את אותו "וואו" יש לייצר בכתיבה, והרי לא מדובר ב"וואו" שלך מול עצמך, אלא ב"וואו" אל מול הילדים. הוא מסכים עם אסתי שמאוד קשה לייצר "וואו" כזה, ולכן כדי לכתוב לילדים צריך לשלוט בשלושת הפרמטרים בהם התעמקנו.

בכתיבה לגיל הרך מאוד, חייבים לייצר אמצעי ניבוי. יש חמישה כלים שניתן להעניק לילד כדי שיוכל לשלוט בתוכן שהוא צופה בו. זהו רעיון המגיע מעולם ספרות הילדים, אך ניתן להשתמש בו גם לכתיבת תסריטים:

1. סיפורי ה"צבירה" – עיקרון הצבירה הוא אחד העקרונות המנחים כתיבה לילדים. הילד מתבונן ואומר "הבנתי את הפטנט". הוא יכול לנחש, ובעצם משיג ככה שליטה בחייו (לדוגמה, "אליעזר והגזר" מאת לוין קיפניס).
2. עיקרון החריזה – ילדים מאוד נהנים כשיודעים איך ייגמר כל משפט. חשוב לזכור שבשונה מכתיבת חרוזים למבוגרים – החריזה צריכה להיות "תמונתית", לחרוז צריכה להיות משמעות ויזואלית. על החריזה לאפשר לו לדמיין ("חתולה בשמלה כחולה"). צלילים אונומטופאיים גם הם אהובים במיוחד על ילדים.
3. תבניות חוזרות – לדוגמה, "זהבה ושלושת הדובים": קטן-בינוני-גדול. אחרי פעם אחת הילד כבר הבין את העיקרון, והוא יעשה את שלו.
4. סיטואציה שהילד יכול להציב אותה כל פעם מחדש – האפרוח מ"מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת" (לוין קיפניס) הבין את המסקנה בשביל הילד.
5. מקצב ("חתול תעלול", ד"ר סוס) – אם ילד מסוגל להבין גם מקצב של סיפור, זה מקנה לו ביטחון.

נוסחת הכתיבה זהה כמעט לחלוטין לכתיבה למבוגרים. תסריט לא מתחיל בלי נקודת מפנה: "קרה לי משהו בחיים, מכאן והלאה חיי לא ימשיכו כמו שתכננתי אותם, אלא יתפתחו לכיוון חדש". זה הבסיס לכל תסריט טוב. ההבדל היחידי אצל ילדים הוא בעולם התוכן. נקודת המפנה הטובה יכולה להיות "לאן נעלם האצטרובל שאני אוהב?" או "מצאתי בורג עקום, אני חושב שהוא של חללית". הדבר היחידי שצריך הוא גובה עיניים של ילד ברמת זיהוי נקודות מפנה כאלה.

דמויות בתכניות ילדים

אבירם שוב הדגים מסיפוריו הרבים, וסיפר על מופע לילדים שראה, ובו שלושה ארגזים בצורת בתים: "מבולבלי" "צחקני" ו"רשע". לשחקנית במופע היו שלושה כובעים בצבעי הבתים. מכל בית יוצאת הדמות שגרה בו. עם כל כובע שחבשה, הפכה  השחקנית לדמות אחרת. אחרי שהייתה "רשע", הרוצה לתפוס את "מבולבלי" ואורב לו בתוך ביתו, חזרה שנית להיות "מבולבלי" – והילדים הזהירו את "מבולבלי" בצעקות ויצאו מגדרם. אחרי המופע שוחח אבירם עם הילדים. הוא שאל את אחד הילדים אם באמת חשב ש"רשע" יוכל להרע ל"מבולבלי". הילד ענה: "לא. אבל זאת הצגה!" (כאומר "תן לי ליהנות!").

הפסיכולוג אבי בקר הסב את תשומת ליבו של אבירם לעובדה שילדים מאוד אוהבים טלנובלות. הסיבה לכך היא הדמויות השטוחות שבהן – שחקן עבר שרוצה לעשות קאמבק, מלכת יופי לשעבר שמתעללת בבת שלה – ממש כמו באגדות ילדים. לדמויות יש רצון מאוד ברור ולכן לילדים מאוד קל לחיות איתן. בתוכן לילדים, מכשפה רעה, שוטר, כבאי או נבל הם כולם דמויות לגיטימיות. מבחינת הילד, הסדר נשמר כל עוד הוא יכול להציב בנוסחה (אין מורכבות דרמטית). ב"דרדסים" ניתן לראות זאת היטב: "בר מוח", "בר כוח" – לכל אחד התכונה שלו..

(צילום: לילך פינקלברג)

לראות דברים בעיניו של קהל היעד

אבירם קינח בכמה סיפורים אחרונים. בעבר הקרין פיילוט לסדרה בגן ילדים. היתה דמות בסדרה, שיוצריה היו משוכנעים שהיא ה"מניה" החזקה ביותר שלה אך הילדים אמרו עליה "פויה" ולא אהבו אותה. מאחר וצולמו כבר עשרה פרקים, ונכתבו 60, ניסו היוצרים לשכנע את הילדים אחרת, אך הם נותרו בשלהם. הגננת הסבירה לאבירם: "אתה איש זר. חשוב להם איך הם מצטיירים בעיניך. הדמות עושה דברים שליליים והם מבינים שהיא שלילית. הם יגידו לך שהיא פויה כי הם יודעים שזה מעיד עליהם". אחר כך הציעה שהיא תשאל את הילדים. היא סיפרה להם שישנם עוד פרקים בסדרה, חלקם עם הדמות, חלקם ללא, ושאלה מה יעדיפו לראות. הילדים העדיפו את הפרקים בהם היא מופיעה.

במקרה אחר בו הגיע אבירם אל גן ילדים עם סדרה אחרת, הילדים לא רצו בכלל לצפות בסדרה. הגננת הסבירה לו כי ילדת יומולדת בגן סיפרה לכולם "בסוד" על הפתעה כלשהי הצפויה בהמשך היום, וכך נוצר מצב שאת הילדים לא עיניין דבר זולת אותה ההפתעה. כלומר, אחת הבעיות הגדולות היא לדעת מתי ואיך מגיעים לילד. למען האמת, את זה אפשר לעשות רק באצעות תיווך של מישהו שמכיר אותם ויכול לעזור. "מה שבטוח", אומר אבירם, "אתם יכולים לסמוך שאם התוכן שלכם לא מספיק טוב, הם פשוט יקומו ויצאו".

לגבי המענה לצורך – איך בעצם בונים אותו? אחת הטכניקות היא שימוש בקוריקולום. לדוגמה, "הכנה לכיתה א'" – יועצים חינוכיים יכינו דף עם כל הבעיות של ילדים בשלב הזה. המטרה שלנו ככותבים היא בעצם לספק תכנים שעליהם נוכל לכתוב. אנחנו לא צריכים לספק מענה לילד באמת, אלא להבין איך הצורך נראה בעיניים שלו. הקוריקולום הוא סוג של תפריט. הוא נותן לנו רעיונות למטרות חיפוש וכתיבת תסריטים (דוגמאות נוספות: התמדה, תחושת מסוגלות, דחיית סיפוקים, הבנת הוראות, פיתוח מיומנות ועוד…) המון פעמים השימוש הזה נותן רעיונות לכתיבת תסריטים – גם אם לא נתבקשתם לכתוב על פי קוריקולום.
נמדר הוסיפה והציעה לחפש באינטרנט קבצים ומאמרים של פסיכולוגיה התפתחותית, שיכולים להיות מאוד משמעותיים בכתיבה.

>>חלק שלישי: פאנל כתיבת תסריטים לילדים ולנוער בטלוויזיה